יש לי חתונה היום. ידיד פסאודו טוב שלי מתחתן.

ההכנות התחילו מבחינתי לפני שבוע. אז הבנתי שאין לי מה ללבוש. דיברתי עם חברה פסאודו טובה, שהיא חברה טובה באמת של החתן והכלה, והיא אמרה לי בפשטות "מאמי, היית צריכה לחשוב על זה לפני חודש".

אני חושבת שהבנתם נכון- זו חתונה של ערסים. בגלל זה הייתי לחוצה על הבגדים- אני, פיזיקאית וואנה-בי, שלא עלתה על נעלי עקב כחצי שנה ולא החזיקה רימל בידיים כבר שנה- צריכה להראות טוב מספיק כדי לא להיות הבדיחה האשכנזית של החתונה. להעביר את: "קאי? אה, כן, אני זוכר אותה, זאת האשכנזיה ההיא שהייתה בחתונה שלך" ל-"קאי? ברור שאני זוכר, זאת הארגנטינאית ההיא שהייתה בחתונה שלך. וואו, היא ממש יפה וגם רוקדת טוב".

יפה.

אז עשיתי לי סובובים אינסופיים ב-2 קניונים (לא היה לי כוח למקומות שאני באמת עלולה למצוא בהם משהו) כדי למצוא לי בגד ראוי. לא מצאתי. השלמתי עם העובדה שאני אאלץ ללכת על מדי החתונה הקבועים שלי. בנוסף, אני לא אלך למספרה או משהו- השיער שלי חלק ומגניב, אני אסדר אותו לבד. בטוח אפשר לעשות איתו משהו חוץ מקוקו.

עכשיו אי כותבת את הפוסט הזה ממרומי הסנדלי 9 ס"מ עקב שלי, לובשת חצאית מגניבה (שני בדים שונים מקדימה ומאחורה, משהו מטורף לחלוטין), חולצה שחורה חמודה, עם שיער שאלוהים יודע איך אמא שלי הצליחה לעשות ממנו כזאת יצירת אמנות, ואפילו (תחזיקו חזק) מאופרת.

"אמא, איך זה?" (שמה את עצמי מתחת לאור של החדר, מראה לה את הצבעים על העפעפיים)

"מממ... זה חלש מדי..."

"אבל אמא, אני אף פעם לא מתאפרת! אני מרגישה כמו ליצנית! אני לא יכולה יותר מזה..."

"טוב, תשאירי ככה, זה יפה"

חזרתי למראה נחושה בדעתי להוציא מהפנים שלי את כל הפוטנציאל הגלום בהן. הטבע חנן אותי השפתיים טובות? מצוין. בין כל השפתונים שהיו פעם שלי ועברו לאחותי עכשיו (היא בקטע של להתאפר, אני מקווה שזה יעבור לה), מצאתי איזה ורוד לא-חזק-מדי אחד שהוא גם לא-חלש-מדי כך שאני לא נראית איתו כמו מתה.

אם כך, בואו נהיה ישירים: אני נראית פשוט נפלא.

שיהיה ערב טוב.