אתמול אבא שלי ואחי חזרו מטיול של שלושה שבועות בארגנטינה. בערב, ישבנו כל המשפחה סביב השולחן לשמוע סיפורים. סיפורים אני אומרת, כי ריכולים או פרטים צהובים (כמו שאמא שלי ואחותי היו רוצות) לא היו שם.

אבא סיפר שכשהוא בא לבקר בעבודה שלו דאז, לא היה מישהו אחד שלא זכר אותו והיה שמח לראותו. 8 שנים הוא לא היה שם (אבא שלי היה מארגן פעילויות ילדים עד סטודנטים בחב"ד. אני מניחה שרובכם יודעים שהפעילות של חב"ד בחו"ל לא דומה ולו באופן המקרי ביותר לפעילות שלהם בארץ). אותו דבר קרה כשהוא הלך בשבת אחת להתפלל בביה"כ שאליו היינו הולכים. לפני התפילה הוא ישב לדבר שם עם כמה אנשים, ונכנס בחור אחד, מתפלל. באיזשהו שלב הוא הרים את העיניים מהסידור וראה את אבא שלי. הוא קרא לעברו בהפתעה גמורה. אבא שלי לא הבין מי זה אותו בחור בן כ-30 שניגש אליו בכזו התלהבות. מסתבר שאותו בחור היה חניך באחת הקייטנות שארגנו בחב"ד לך-תדע-כמה שנים אחורה.

אחי טוען שהיה בלתי אפשרי ללכת עם אבא שלי ברחוב כי כל 200 מטר מישהו היה עוצר אותו בשיא ההפתעה. אפילו השכנה קומה מתחתינו הייתה שמחה לראות אותו והתפלאה מהגודל שאחי הקטן הגיעה אליו, היא הרי ראתה אותו פעם אחרונה בכשהוא היה בן 8. כ"כ שמחה הייתה אותה שכנה, שהיא טרחה לספר לאבא שלי בפעם הבאה שהיא ראתה אותו שהיא צלצלה לבת שלה, לספר לה על הביקור המפתיע והמשמח.

במקרה אחר, בחור כבן 35 עצר את אבא שלי ברחוב באותה קריאה נרגשת אופיינית (השם שלו מתנגן מצוין לביטויי הפתעה). אותו בחור הלך ברחוב עם שתי ילדות קטנות.

"אתה בטוח לא זוכר אותי, הייתי תלמיד שלך ביסודי"

"תן לי שניה..." התאמץ אבא שלי

"נו, אין מצב שאתה זוכר"

"חכה רגע, הרי פעם אחרונה שראיתי אותך היית בן 12". וכן, אבא שלי זכר אותו בשם ושם משפחה.

תחשבו רגע כמה מורים שלכם מהיסודי אתם זוכרים, ותנסו לחשוב כמה מהם יזכרו אתכם, ואף יזהו אתכם כשתהיו בני 35. לא, לא הרבה. מעט מאוד? שניים? אחד?

אבא שלי הוא מפעל חיים מהלך, והוא רק בן 50. הוא מטפח לעצמו בארץ מפעל חיים קטן בתחום החינוך, כשיש מאחוריו מפעל חיים גדול שהשאיר בארגנטינה בגיל 42. הוא מי שפיתח הרבה מהרעיונות שהם היום לב ליבה של הפעילות היהודית בארגנטינה, דברים שהם היום שם דבר. הוא אדם שהייתה לו תוכנית רדיו, שעשה כמה הופעת אורח בטלוויזיה, שאנשים שהיו תלמידים שלו לפני יותר מ-20 שנה זוכרים. כל אלה נותנים לו זכות גדולה יותר על ההחלטה לעלות ארצה.

לפני כמה ימים, בשיחה עם אמא היא אמרה לי כמה שמחה היא שעלינו. שהיא רואה כמה אני והאחים שלי ילדים שמחים, ושהיא בטוחה שזה היה יכול לקרות רק כאן (על אמא שלי, בפעם אחרת).

אבא שלי הגיע לארץ בגיל 42, כשכל העברית בפיו הייתה כמה תפילות, וגם אותן הוא לא באמת ידע לקרוא אלא זכר בע"פ. הדברים עליהם ויתר כי הוא האמין שלילדים שלו יהיה טוב יותר כאן, הם דברים שאני חולמת להגיע אליהם.

פעם תלמידה שלו אמרה לי: "מה? את הבת שלו?! איזה כיף לך!"

היא צודקת.