| |
|
 כינוי:
בת: 40 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2005
גיליתי איך להשיג שלום עולמי
דמיינו את זה רגע: אנשים מחוייכים, אדיבים, לא עצבניים, ואפילו נותנים זכות קידמה להולכי רגל.
כן, כן. זה אפשרי. ראיתי את זה היום במו עיניי. איך, אתם שואלים? פשוט מאוד, לבשתי חצאית קצרצרה.
מדהים איזה כוח יש לפריט הלבוש הזה.
מה עוד היה היום? מסתבר שהספר שלי לשעבר (פעם אחרונה שהסתפרתי אצלו החלטתי לא ללכת אליו יותר, ולא הסתפרתי מאז) פתח מספרה משלו. לפני זה הוא היה אצל שוקי בקניון. הסתכלתי פנימה, אמרתי לעצמי שהוא נראה ממש רע עם השיער הארוך הזה, הוא הסתכל עליי ונופף לשלום. נכנסתי פנימה, הוא נשק לי על הלחי ודיברנו דקה.
"היית שם מאז?" (כאילו, אצל שוקי בקניון)
"לא. לא הסתפרתי מאז. אני מאריכה" ואז פיזרתי את השיער המלא שלי מהגומי החונק התורן
"וואי, איזה יופי... אבל את יודעת שיותר יפה לך קצר"
"אבל אני מאריכה"
"כן, שינוי זה טוב. כשתרצי לחזור לקצר- אנחנו פה".
עסקים אני אומרת. לא משתלם להגיד ללקוחה שיפה לה שיער ארוך ואין שום צורך שהיא תסתפר.
הייתי גם במקום שאני מתנדבת בו, כדי לסגור דברים לקראת שנה הבאה. הבעיה היא שהאחראית התנדבות נוער שם (שהיא אחראית עליי כי אני עובדת עם נוער מתנדב) ממש פלצנית. על גבול המטומטמת.
"הייתי רוצה שנדבר איתם גם על התקשורת כגורם מעודד אלימות. בדיוק לפני כמה שבועות, עם היציאה מעזה קראתי איזו כתבה שאמרה משהו כמו 'עכשיו מגיע השלב המשפיל בו מאות פלסטינים ינהרו על מה שנשאר מהישובים היהודים, וירמסו כל זכר להתיישבות יהודית בעזה', משהו כזה. אם במקום זה היו נותנים כותרת כמו 'עכשיו אחרי 30 שנות כיבוש, ישראל סוף-סוף יוצאת מעזה, ונראה את העם הפלסטיני בונה ומשגשג' זה היה עושה לי הרבה יותר טוב".
אמרתי פלצנית? אמרתי על גבול המטומטמת? וזה עוד כלום.
היא רוצה שנחשוב בגדול, שנעשה איזו תוכנית עירונית שמניעת אלימות בין בני זוג. אני התעקשתי בפעם המיליון שהדברים האלה עובדים הרבה יותר טוב בפורום מצומצם. לצאת בפלאיירים בכל העיר בסגנון "הוא הרים עלייך יד? זה לא בסדר" זה ממש מיותר. אנחנו רוצים לדבר על הבעיה. את הספטומים כולם מכירים.
אה, בחוברת שמתפרסמת בעיר ובה כל ההתנדבויות השונות הפתוחות בפני תיכוניסטים, היא כתבה שמה שהולך להיות זו סדנה למניעת אלימות או משהו מפגר כזה. אה, ושהקבלה היא על בסיס ראיון אישי ומספר המקומות מוגבל. אויש, עכשיו שאמרת להם שזו "תוכנית למניעת אלימות"- את חושבת שהם באמת ירצו לבוא? תני להם טריגר כלשהו, תעשי קידום מכירות, תגידי להם שיש פה מה לעשות ויש פה מה ללמוד. "תוכניות למניעת אלימות" הם עוברים כל שנה מאז כיתה ז', וזה לא עושה עליהם רושם.
אני לא יודעת איך אני אתמודד איתה. אני אוהבת את המקום, אוהבת את האנשים, אוהבת את הפעילות אבל אני לא יכולה לסבול את הגישה של העבדת הסוציאלית ההיא, שחיה בבועה וחושבת ש"אין לחברה את הכלים כדי לדבר ולהקשיב. אם מישהו אומר 'פגעת בי', הוא נחשב חלש- כשהוא בעצם אדם חזק מאוד". אני מסכימה עם הרעיון בגדול, אבל אין דרך פחות פלצנית להגיד את הדברים האלה?
יש. זו ככל הנראה הדרך של האנשים שלא למדו עבודה סוציאלית (והם בעלי חשיבה רציונלית, למשל).
אז מה שאני רוצה לעשות זה כזה דבר: להתחיל באלימות סתם, ולהשליך את זה אח"כ על בני זוג. החל מ"אני לא אוהבת את החברים שלך" וכלה ב"אם תעזבי אותי אני אתאבד". זה השלב הראשון של הפרוייקט. השלב השני יהיה הטרדה מינית, יחסי מין ומין בטוח.
השאלה הנשאלת היא איך אני אצליח לעשות שתיכוניסטים ידעו מזה, ולא יחשבו שאני איזו עובדת סוציאלית פלצנית.
אני צריכה להכין איזה פלאייר. any ideas?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
