הרקע לאירוע: אחותי עובדת כאופּר אצל משפחה מרמת-אפעל, תושבים זמניים שהגיעו מקולומביה ויוון (האם קולומביאנית, האב יווני). היא מדברת עם הילדים ספרדית ועוזרת להם עם העברית. בארוחת שבת היא שאלה אותנו על שירי ילדים בספרדית, כי היא שכחה כבר ואין לה מה לשיר להם. 

האירוע: כל המשפחה יושבת סביב שולחן שבת ושרה שירי ילדים. מצחיק אתם אומרים? זה היה אדיר. נזכרנו בהמון דברים. גם בסיפורים. וגם נזכרנו בכל הפעמים שילדים אחרים היו אומרים לנו (לי ולאחים שלי) שהייתה לנו ילדות עשוקה כי אנחנו לא מכירים שירי ילדים (בעברית כאילו).   כמובן, זה חלק מהאופי ישראלי הזה ש"ככה זה בארץ", ואם אתה לא יודע את מה שהם יודעים אז משהו לא בסדר איתך. אבל עזבו שטויות, זה לא שזו מדינה עם צורך בקליטת מהגרים. 

מהבלוגרית שהביאה לכם את "ישראלים לא מבינים בגלידה", קבלו את "ישראלים לא מבינים בשירי ילדים" (מה שאפשר להרחיב לחינוך ופדגוגיה, אבל זה לפעם אחרת). בארץ זבת חלב ודבש, יש צורך לדבר על תפוחים מתפוצצים? תפוח לא יכול ליפול ולהתגלגל? ובכלל, למה להתחיל את הספירה לאחור עם "יש לי שיר שמעצבן אנשים"? ולמה כל פעם נשאר פחות במקום להוסיף? המחשבה הזאת שלילית ביותר. 
מה אנחנו היינו שרים? בתרגום חופשי: "פיל אחד התנדנד על קור עכביש. בגלל שהוא ראה שהוא מחזיק מעמד, הוא הלך לקרוא לפיל נוסף". רק תחשבו מה קורה אחרי כמה סיבובים של השיר ודמיינו 37 פילים על קורה עכביש. זה פשוט משעשע. 

"מי גנב ת'עוגיות שב-קופ-סה? האם אתה מס' 5?" הנה, עוד שיר שלילי.  
מה אנחנו היינו שרים? בתרגום חופשי: "פַּבּלוׁהלך לשירותים והשאיר ריח מסריח", ואז מי-אני-כן-אתה-מה-פתאום.  זה הרבה הרבה יותר מצחיק.

אז למי היה יותר מצחיק בגן?