"את חושבת שאחרי כל מה שעשית ב-3 שנים האחרונות יש לך על מה לבכות?".

היא ניסתה להרגיע אותי. אמא חזרה מהעבודה, ראתה שאני בקושי נושמת ואמרה לי ללכת לרופא על הבוקר. הזכרתי לה שהמבחן שלי ב-8:30. מיד אחרי זה התפרקתי. לחלוטין. בכיתי כמו שמזמן לא בכיתי, וזה עדיין לא נפסק. היא לטפה לי את הגב המון, עד שנרגעתי. היא אמרה שאני עושה הרבה, ואין לי שום דבר לבכות עליו. היא אמרה שאין שום סיבה בעולם שאני לא אצליח. מלמלתי שאני לא יודעת מה הם רוצים ממני.

אז סבא שלי התקשר, ואמרתי לאמא ללכת לענות לו. החזקתי את עצמי פחות מדקה לפני שזה עלה שוב. בכי ושיעולים ונשימה שורקת.

 כנראה, יש לי צורך לשים את הכל בפאוז. לעצור רגע. אחרת אגיע לאברבנאל. 

אולי אפילו, להבין שגם לי יש גבולות.

"הזורעים ברינה, יקצרו בעוד יותר רינה", זה מה שהיא אמרה לי.