| |
|
 כינוי:
בת: 40 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2005
וואי, כל השנות טובות האלה
פתאום מדברים עם אנשים שלא דיברת איתם שנה. מן אנשים כאלה שאתה אוהב, אבל איכשהו הקשר בניכם רופף כ"כ שהוא מסתכם בימי הולדת ושנות טובות.
ככה יצא שדיברתי עם דודה שלי. את דודה שלי לא ראיתי 5 שנים, ולא דיברתי איתה איזה שנה וחצי. בדר"כ אין לי עצבים למשפחה ולכל האיחולים הלביים האלה. השנה, משום מה, רציתי לדבר איתה. בקושי הצלחתי. התרגשתי, בכיתי. פשוט כי לא דיברתי איתה מלא זמן, וזה באמת עצוב שמזמן לא דיברנו ובאמת משמח שאני מדבר איתה. ואז, זה היה נראה לזמן קצר מאוד כמו בפעם האחרונה שראיתי אותה, כשביקרתי שם. חודש וחצי הייתי שם ולא הרגשתי שום דבר מיוחד למשפחה שלי, וביום של הטיסה לא הפסקתי לבכות יחד עם דודה שלי.
מה אני מאחלת לי לשנה הזאת? להצליח בתואר השני, לחיות טוב יותר, לנסות להיות חברותית יותר ולגייס כספים כדי לטוס שנה הבאה לקראת בת המצווה של בת דודה שלי.
לכם, קוראיי היקרים, אני אתן את יהונתן גפן. הקטע מוכר, רק צריך להזכר בו מדי פעם. ולמה לא עכשיו, כשאני כולי רגשנית?
ואחרי שאמרתי את מה שרציתי
נשאר עוד מקום מואר בליבי
מקום שאומר לא עכשיו, לא עכשיו
מקום שמזכיר לי לחיות גם אם קשה
להביא עוד חיוך בעולם הזה
בלילות רדומים משמחה אני יושב וכותב.
יש עוד אהבות שלא אהבתי
יש עוד נרות שלא הדלקתי
יש עוד שירים שלא שמעתי
יש עוד מקומות שלא ביקרתי
יש עוד הרים שעליהם לא טיפסתי
יש עוד דרכים בהן לא נסעתי
יש עוד צבעים שלא ראיתי
יש עוד דברים שלא ניסיתי
יש עוד זריחות שלא עלו
יש עוד שקיעות שלא ירדו.
אני עוזב את העיר היום חברים
לחפש איזו שמש על ראשי הקטן
אני אמצא את נחל האהבה שכולם מדברים עליו
יש שם גם חלום שמחכה שניתן לו יד
אני אלך ראשון אתם תבואו אחרי
בואו אחרי, בואו אחרי.
רק אל תבואו אחריי, לכו לבד :)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
