לפני כמה ימים דיברתי עם בחור שהולך ללמוד מדעי הקוגניציה. הוא אומר שהוא לא מבין למה כשהוא עונה על השאלה הידועה "מה אתה לומד?", זה לא יכול לעבור בשקט. למה זה לא יכול לעבור כעוד פרט מיני רבים בשיחה, בדיוק כפי שזה היה קורה אילו היית עונה בפשטות "משפטים".

בתחילת השנה פוגשים באוניברסיטה המון אנשים שלא ראית הרבה זמן. אני מתכוונת- כאלה שאתה מכיר מכל מקום חוץ מהלימודים. ואז זה חייב לבוא, ה"מה את לומדת" הזה. ואז אני נבוכה.

מקרה דומה היה לי כשנסעתי לא מזמן עם חברות לאכול בהרצילה פיתוח. בצומת שם יש איזה בניין גדול שמצביע על חברה של סמי-קונדוקטורס. אמרתי משהו כמו "היה מתאים לי לעבוד כאן". הן שאלו למה, אמרתי "כי זאת חברה של סמיקונדוקטורס". הן לא הבינו אז הסברתי, "מוליכים למחצה". ואז הן אמרו לי לא להגיד להן כאלה דברים יותר ולשמור את "הדברים של חכמים" האלה לעצמי.

אני לא מבינה את הבהלה מהגורמים הבאים:

1. דבר לא מוכר

2. דבר לא נפוץ

3. כל דבר שיש בו משוואות

ובכלל, אני לא מבינה את החלוקה הזאת:

1. ביולוגיה זה מעניין

2. כימיה זה מגעיל

3. פיזיקה זה קשה

עכשיו, כל הקטע הזה שאם אתה לומד פיזיקה/מתמטיקה/הנדסה כלשהי חוץ מתעשיה וניהול אז אתה נחשב חכם, טוב ויפה (או שאתה חכם, טוב ויפה). אבל מי שהביא אותנו למעמד הזה הם כל הסטודנטים האחרים שברגע שאתה אומר להם מה אתה לומד הם מגיבים בפליאה/הרמת גבה/פתיחת פה/פרצוף גועל/הבעת רגשי נחיתות.

כשהסטודנטים לכל שאר הדברים יפסיקו להרגיש מסכנים כל פעם שהם רואים סטטיסטיקה, אנחנו נפסיק לקרוא להם מדעי הדשא.