אני אוהבת ללכת בגשם. יותר מזה, אני לא מבינה למה גשם כ"כ מפריע לכל שאר האנשים סביבי. אני לא מבינה מה הצורך ללכת עם הניילון הזה על הראש שחוסם את שדה הראיה בצורה כמעט מוחלטת, ודואג רק שהראש לא יהיה רטוב- הרי הנעליים בכל מקרה נכנסות עמוק אל תוך השלוליות.

ללימודים הגעתי באיחור קל (בלי קשר לגשם, פשוט לא קמתי), ומיד אחרי השיעור הבודד שיש לי היום (נוכחות חובה) נסעתיי לעבודה. כל הדרך מתחנת האוטובוס ועד המשרד, קיבלתי מיני הצעות מהעומדים בדרך. השומר של הקניון, למשל, הציע לי לקחת את מעיל הגשם הצהוב שלו. כשסירבתי, הוא איחל לי הצלחה ואמר לי להיות חזקה.

כשהגעתי למשרד הורדתי מעליי את המעיל הרטוב, נכנסתי למחשב שלי והלכתי להכין לי תה ירוק. במטבח היו מירב ומעיין. "מה? יש כזה גשם חזק בחוץ?", שאלה מירב. "כבר לא", עניתי, "אבל ירד קודם". מעניין הוסיפה מין "וואי וואי" עם משיכת שפה כזה, ואני לא הבנתי מה הן רוצות ממני. אז השיער שלי רטוב, אז מה?

בשלב הזה, הסתכלתי למטה וראיתי שני עיגולים רטובים, על הציצים שלי.