התלבטתי קשות. לדחות את הפגישה עם ביג פרופ' והחבר'ה עד שיהיו לי תוצאות או ללכת על זה ככה ומקסימום לקבל על הראש על זה שאני לא יודעת לעבוד עם המיקרוסקופ. העדפתי את האפשרות השניה.

לפני שהחלטתי איך להתחיל לדבר (בכל זאת, אני באה להציג רעיון שאולי הוא מוטעה לחלוטין) ביג פרופ' התחיל: "לפני שאת בכלל מתחילה להציג, אני רוצה להבין משהו: מה את אוכלת? כל פעם שאני רואה אותך את נראית טוב יותר. איך את עושה את זה?". אחרי שהסברתי לו על עניין החלבונים מול פחממות (שאני משתדלת לא לאכול אותם ביחד) והוא סיכם ב"בכל אופן, את נראית נהדר", היה אפשר להתחיל. מה זה משנה אם אני אדבר שטויות? אני יפה.

החלק הכי יפה בכל הפגישה היה כשהוא העלה רעיון ואני אמרתי שזה לא יכול להיות. הוא שאל למה, ואני אמרתי לו "כי ככה קראתי", ואז הוא שאל איפה. או אז הייתי מוכנה לי עם מאמר בשלוף, שאף אחת משלושתם לא ראה והוא פורסם (כן כן) ב-Journal of Biophysics ב-97. אז הוא ביקש שאני אוציא לו עותק של המאמר ואתן לו.

בסוף הפגישה יצאתי עם ניסוי ממש גדול לחשוב עליו, המון חומר למצוא ותחושה טובה. שאני היפראקטיבית, הוא אמר.

ממש בא לי על איזה תיק. הבעיה היא שהוא עולה 700 ש"ח. אבל אני חושבת שאני אקנה לי אותו אחרי הבחינות, מתנה.