לפני שבעיים הייתה לי פגישה עם המנחה שלי. זו לא הייתה פגישה אישית אלא פגישה משותפת של כל הסטודנטים החדשים (4). הוא דיבר עם אחד מהם, ושלח לעברי שאלות ארסיות סתם ככה. לרובם לא הייתה לי תשובה טובה מה שהביא אותו למסקנה שאני לא מבינה מה אני עושה, ואותי לכמה ימי תסכול, בעיקר בגלל שזה לא נכון.

מה קרה שם? הוא שאל אותי בתוקפנות האופיינית לו האם מישהו, אי פעם בהיסטוריה של המדע, בדק מה קורה לפלואורסנציה של פלורוסאין כשמטפלים בתאים עם סטימולטור לחלוקה. לא ידעתי מה להגיד לו. באמת לא בדקתי את זה.
היום חיפשתי מאמרים כאלה. מה גיליתי? 17 מאמרים. מתוכם, ב-10 מופיע המנחה שלי כראש קבוצה, ובעוד 2 מופיע שלישי.

מה זה אומר? הבן אדם אומר לי שאני לא יודעת כלום, כשהוא לא זוכר מה הוא עשה ב-10 מאמרים! אז נכון שהוא קרוב לגיל 60, אבל אם הוצאת 10 מאמרים אתה אמור לפחות להגיד "נעשה פה משהו כזה, תבדקי את זה, אני לא זוכר מה קיבלנו".

אז אני מפסיקה להתרגש מהצעקות שלו. יש לי תוכנית עבודה, יש לי רעיונות חדשים. והוא בתור מנחה אמור להנחות אותי, לא לרדת עליי. הרעיות שלי סבבה? תגיד סבבה ותעזור לי לשפר אותם כדי שייצא מהם משהו. הם לא סבבה? תגיד לא סבבה ותסביר לי למה, מה לשנות, מה לבדוק.

לצעוק עליי סתם לא יביא אותנו רחוק.