| |
|
 כינוי:
בת: 40 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2006
זה פשוט... מרגש אותי
לפני כמה שנים, כשהיינו עלים חדשים וירוקים, היה בערוץ 2 איזה קטע קישור על ציונות (במקום קליפ או משהו כזה), והופיע שם ארגנטינאי בן 30+ שיושב על הספה בדירה שלו באשדוד ואומר במבטא כבד ביותר: "פה רחוב הרצל, פה רחוב בן גוריון, וסה פשוט... מרררגש אותי".
לשכבת גיל של אמא שלי יש איזו ציונות גלותית סטייל שנות ה-60 בארץ. רק שתדעו, בן גוריון היה בבי"ס שלה כשהיא הייתה ביסודי, והוא לא אמר ולו מילה אחת כי הוא התרגש לראות את כל הילדים שם, בסוף העולם, לובשים כחול-לבן ומנפנפים בדגל ישראל. אז הוא הזיל דמעה ויצא.
לעומת זאת, גיבורי האומה הארגנטינאים לא מרגשים שם אף אחד. יש כמה חופשים בשנה לזכר ההוא שנלחם על העצמאות והזה שהנהיג חינוך חינם לכולם ועושים טקסים בבי"ס. זהו. שום רחוב לא מרגש אף אחד. שום דגלים לא נתלים על הגגות ביום העצמאות.
מה מעורר את רגשי הלאומיות? ספורט. כדורגל, בעיקר. כשארגנטינה משחקת הרחוב ריק, כשארגנטינה מנצחת כל הרחובות נעטפים בשטיח של ניירות לבנים שנזרקים מהחלונות. העיתונות מעודדת את הנבחרת כאילו אין מחר. ואני קוראת מפה כתבות כאלה, עם כאלה רגשות חזקים וכל כך הרבה תקווה וזה מרגש אותי.
השנה, אולי, יהיו המון דגלים על גגות הבתים הארגנטינאים ביום העצמאות שלה, כי יום העצמאות הארגנטינאי חל ב-9 ביולי.
יאללה, שיהיה בהצלחה היום.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
