אתמול, במסגרת הדרכה במקום בו אני מתנדבת, ראיתי את הסרט "אבודים לרגע". הסרט מספר על שני חברים שמגיעים לטיול בהודו, מפה לשם נפרדות דרכיהם ומתחברות מחדש כשהאחד יוצא לחפש אחר השני, מוצא אותו מחוק לגמרי ומחזיר אותו לארץ. לא הרבה דברים נגעו לי בסרט הזה, אולי כי אני יחסית בסביבה מוגנת. גם לא ראיתי את הקשר בין הסרט הזה והמציאות שהוא מציג לעבודה עם נוער, כאן ועכשיו. אבל היה קטע אחד, שהעביר בי צמרמורת.

בחור, שהוא לא אחד משני החברים, ומבלה בהודו כבר כמה חודשים, מספר לעמית על איזה קטע שהיה לו בארץ: הוא מגיע הביתה, כולו מחוק אחרי מסיבה, ורואה צו 8 על הדלת. רץ אץ לו הבחור לבסיס ומעלים אותו לשמירה. פתאום, משום מקום, צץ לו דוב ענק עם עיניים ירוקות זוהרות. בו בזמן הבחור מתחיל לירות עליו וכל הבסיס מתעורר. "בסוף מה מסתבר אחי? סתם, שני ילדים פלסטינאים חארות ששיחקו עם סטיק-לייטים של צה"ל. מזל שבתחקיר אמרו שהם היו חמושים אחרת הייתי אוכל אותה"

אני מניחה שזה לא באמת קרה, ואני רוצה להאמין שגם אין סיכוי שזה יקרה. לא הקטע של התחקיר, אלא שחייל עם עיניים אדומות לא עולה לשמור (לא אדומות כי הוא עייף, בואו לא נגזים). אבל עזבו לשמור: אני מקווה שנער עם עיניים אדומות לא עובר מפתח הבית שלו עד החדר בלי שההורים ישימו לב, אבל זה קורה. וגם אם ההורים שמים לב, הסיכויים שיש להם את הביצים להודות בזה שהבן שלהם מעשן (במקרה הטוב) קלוש. ובא נגיד שהם יודעים שהבן שלהם מעשן (או מסניף דבק, מה זה משנה?) הסיכוי שהם יפנו לפסיכולוג או פסיכיאטר קטן אפילו יותר.

בואו נתעורר שניה. רובנו הוריד כמה ראשים כבר, ויש לנו חברים שמעשנים קבוע. לחלקנו יש חברים שגם לא יתנגדו לכדור או בול במסיבה טובה, אחרי הרבה מאוד אלכוהול. ואנחנו לא אומרים להם כלום כי הם גדולים והם יודעים מה הם עושים.

בואו נדאג לחברים שלנו טוב יותר, ונפסיק לתת לזה סביבה תומכת. אנחנו לא ההורים שלהם, ובדיוק בגלל זה יש סיכוי שהם יקשיבו לנו.