יום שני:

עברתי על החומר התיאורטי למועד ב' בתרמו 2. הבית היה ריק וזה לא היה קשה במיוחד. בסביבות 7 כולם חזרו הביתה, ואני העדפתי לחתוך לבית קפה עם חברה.

יום שלישי:

מבחן. ככל הנראה לא הלך טוב. המרתה עובד בשיטת "הכל או כלום". שלוש שאלות, ניקוד זהה. אם אתה לא יודע לפתור אחת מהן, הסיכויים שלך לעבור שואפים לאפס.

אמרו לי לפני שלקחתי את הקורס שהממוצע בו הוא 85. באתר המידע המחודש של האוניברסיטה אתה יכול לראות התפלגות ציונים. הממוצע אכן 85- לא כולל נכשלים. מבחינת המרצה נבחנו במועד א' 19 סטודנטים בלבד. אני הייתי שם ואומרת לכם- היו לפחות 30.

במבחן בליניארית שהיה קיבלתי 54. לא תאמינו, אבל אני בין הציונים הגבוהים. זה בטיפול של המחלקה, אחרי שסטודנטים שנה א' נזעקו והסבירו להם ש-15 נכשלים בקורס זה יותר מחצי מהסטודנטים שהתחילו השנה תואר ראשון בפיזיקה.

בערב הלכתי עם יוסי לסרט. הייתי כולי מבואסת מהמבחן, ושוב שקעתי אל תוך "אני במקצוע הלא נכון, אני אגמור בתור נציגת שירות לקוחות". הסרט, "אביבה אהובתי" מצוין- אבל ממש לא התאים למצב הרוח שלי. בכיתי כל הסרט שאני לא רוצה לגמור ככה.

אבל הקטע המצחיק היה לפני הסרט, כשיוסי ואני אכלנו סנדוויצ'ים בארומה והוא התחיל לגהק. השענתי את הראש על הידיים ואמרתי לו: "אולי נתחתן?".  הוא הפסיק לגהק :)

יום רביעי:

בת דודה שלי כבר שבוע וחצי אצלנו בבית (הגיעה לביקור בארץ בן שלושה שבועות) ועכשיו שאחותי ברגילה היא ישנה בחדר שלי על מזרן. מזל שהיא נוסעת לשבת אצל חברים של ההורים שלה, כי זה התחיל להימאס עליי קצת להיות נחמדה כל הזמן ולישון לבושה.

פגשתי את ביג פרופ', ככה בקטנה בזמן שהוא אכל והוא דיבר עם סטודנט אחר. לפני שהספקתי להגיד מילה הוא התחיל: "אפילו יום כיפור לא יצליח לכפר על מה שאני עושה לך". הוא כמובם מתכוון לזה שהצעת המחקר שלי שוכבת אצלו יותר מודש, והוא לא עבר עליה. אמרתי לו שפרופ' נעמי נתנה לי כמה דברים להוסיף. הוא אמר שאני אוסיף את מה שהיא אמרה ואגיש לו נוסח סופי. אני מקווה להגיש את ההצעת מחקר מיד אחרי סוכות.

יום חמישי:

העברתי את היום בהתרוצצויות בין מחלקתיות: איזה קורסים אני רוצה לקחת, איזה קורסים אני יכולה לקחת, איזה קורסים יאשרו לי לקחת, האם אני אתרגל שנה הבאה (אני זוממת על מתמטיקה למדעי החיים ומעבדות בפיזיקה לאופטומטרים). מקווה שהכל יסתדר לטובה.

הייתי אצל הגינקולוג ואמרתי לו שהגלולות לא משהו. אני רגישה, אמרתי לו. הוא שאל איזה סוג של רגישה. "אני לא יודעת... אני כל הזמן בוכה. וגם החזה שלי גדל ונהיה כואב". הוא סיכם בזה שקה להיות אישה והעביר אותי לגלולה עם חצי מכמות ההורמונים. כשכתב בתיק אם אלו התופעות לוואי היחידות שאני מרגישה, הוספתי ש"אני אוכלת מלא לאחרונה. אני לא יודעת אם זה קשור, אבל אני אוכלת ממש מלא". הוא חייך אליי ורשם.

שמחה וטובת לה המשכתי לקניון. תיק גב גדול, זה מה שהייתי צריכה. היו לי תווים של "רב-תו", התו הזה שאין מה לעשות איתו (קסטרו, קרייזי ליין והוניגמן- תודה רבה) חוץ מסטימצקי וריקושט. ואז עלה בדעתי רעיון נפלא ממש: אני אלך לריקושט, מה שלא הייתי עושה סתם ככה אבל מה איכפת לי כי אני משלמת בתווים, ואני אקנה לי תיק גב שגם ישמש בעתיד בתור התיק הקטן של הטיול לארגנטינה. אני ממש מרוצה מהתיק החדש.

יום שישי:

תלוש משכורת. שוב אני מקבלת בעבודה שלי יותר ממה שחשבתי. איזה יופי. יותר חסכון- יותר דרום אמריקה.