| |
|
 כינוי:
בת: 40 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2006
Pasión
תראו: המשחק של בוקה מול אסטודיאנטס לא הציג איזה כדורגל יוצא דופן, הוא היה די אלים, ובאופן כללי לא כדורגל ברמה הגבוהה ביותר שאפשר.
אבל, וזה אבל גדול... אתה רואה אותם נלחמים, אתה מרגיש שכל כדור חשוב להם, אתה מרגיש שהם באמת נותנים את הנשמה.
אליפויות בארגנטינה מסתיימות תמיד עם שחקנים בתחתונים. וזה לא שהם חוגגים בתחתונים ואז מתלבשים לטקס מכובד של קבלת מדליות: הם מקבלים מדליות ומניפים גביעים בתחתונים. תמיד.
אסטודיאנטס היא קצת סינדרלה. בטח שמעתם את הפרשנים מספרים על תקופת זוהר בשנות ה-60 (אבא שלי מאשר את הנתון, פלוס סיפורים על זה שהשחקנים היו עולים למגרש עם סיכות ודוקרים את שחקני הקבוצה השניה, בעיקר כשהם היו קופצים בקרנות). ורון, זה שהרבה מכירים, גדל בקבוצה הזאת. גם אבא שלו. ממש משפחה אחת גדולה. והחולצה שורון לבש בסוף? אומר לאחד מהשחקנים של אותה תקופת זוהר, שעכשיו עובר שיקום אחרי תאונה, שהוא איתם.
אתם מבינים? זה לא לבוא, לשחק טוב, לעשות כמה מיליונים ולהסתובב עם דוגמניות. זה תשוקה אמיתית. זה בית. זה חיים.
אה, כן. וכמובן שרציתי שהם ינצחו. חוץ מזה שאני אוהבת סיפורי סינדרלה בכדורגל (וקצת נמאס לי לראות את בוקה קמפיון) זה הזמן להתוודות: כשהייתי קטנה, כשכוווולם התלהבו מבטיסטוטה ולא ראו בעיניים, אני דווקא נלהבתי מהעיניים הירוקות והחיוך העקום של סימאונה. נכון שהוא היה אלים במיוחד, נכון שאולי בגללו הרבה אנשים אומרים לעצמם שכדורגל ארגנטינאי זה סתם בעיטות, אבל הנה: הוא הביא קבוצה לאליפות, אחרי 20 ומשהו שנה בלי. וכן, אני חושבת שהוא מקסים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
