| |
|
 כינוי:
בת: 40 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2007
הא לחמא עניא
אני מתבאסת על הפסח הזה. זה החג שאני הכי אוהבת, כן? אני הכי אוהבת אותו כי הכל מאוד ברור בו, אין פה מקום לפרשנויות ולהגיד שהכוונה הייתה ככה ולא אחרת: יש הגדה (בנוסח אחיד, תראו מה זה), יש סדר, יש מותר ואסור והכל מאוד ברור. כמו שצריך (גם בעניין הקטניות- כל מי שנוהג בו יודע שזה מנהג אידיוטי והבחירה לגמרי בידיו, בניגוד למנהגים אחרים שאנשים לא מעיזים לבקר או אפילו לחשוב שהם אידיוטים).
אבל מה? בבית שלי החליטו לקחת את עניין ה"לחם עוני" עד הסוף והחליטו, באופן תמוה ביותר, פשוט לא לקנות אוכל. נגיד, אתמול יצאתי ולא אכלתי כלום (כי לך תמצא משהו כשר לאכול במרינה בהרצליה, זו הרי משימה בלתי אפשרית גם בשאר ימות השנה) ואז חזרתי הביתה והבחירות שלי היו: מצה, קליידלעך (שחס וחלילה לגעת בהם כי הם למרק של יום שישי וגם יש אורחים), ארטישוק או העוגיות פסח הדוחות האלה, בתוספת שוקולד. אז לא אכלתי.
וגם המזג אוויר השרבי הזה, הוא ממש מקשה עליי לנשום. אני מחוברת למשאף שלי ואני שונאת את זה. אני גם צריכה ללכת לעבודה ופשוט לא בא לי לצאת מהבית וללכת ברגל חצי שעה. ואני גם מתבאסת להשקיע וללכת את החצי שעה הזאת ואז להגיע למשרד, להיות שם לבד וגם בלי שום אוכל לאכול.
זה מן שבוע כזה, שכל הגנים הפולנים שלי מתבטאים בעודף. אני חושבת שגם עמוס עוז תורם לי לתחושת הפולניות והדכאון. הוא ממש כותב שהוא לפעמים קינא בילדים הרעבים בהודו, שאף אחד לא הכריח אותם לגמור מהצלחת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
