 כינוי:
בת: 40 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2007
זכרון פרטי
לא עובד עליי טוב, יום השואה הזה. בכלל, אם הייתי יכולה למחוק את המאורע ההיסטורי הייתי עושה את זה. אני בטוחה שהרבה היו עושים כמוני. כן, עדיף שהיא בכלל לא הייתה מתקיימת. ברור, כי אז חיות אדם היה לך רק באפריקה, רחוק.
לא עובד עליי טוב, כל האבל הקולקטיבי הזה, שהוא בכלל נורא פרטי. שכאילו כולם מתאבלים ביחד, אבל מה פתאום שההורים יראו שאתה בוכה, או מתרגש, או משהו נוגע בך. ובכלל, חס וחלילה שההורים יַראו לך. חס וחלילה לקבל איזה חיבוק, או לתת אחד, ולהגיד "כן, אני יודע". לכולם עוברות אותם מחשבות בראש, ואף אחד לא מסוגל לדבר עליהן. כי ככה זה בבית, לא מדברים על שואה.
היא הייתה שם אצל סבתא שלי בבית. בגלידות בנות שנתיים במקרר, באוסף מטורף של קופסאות שימורים. היא שם אצל סבא שלי, שבכלל לא היה שם, אבל לדעתי יש בו את האשמה הזאת- שלמה דווקא לאמא שלו עבר בראש לעזוב קודם. היא פה אצל אמא שלי, שמתייסרת על שלא הייתה עם סבתא שלי עוד קצת זמן. היא גם אצלי, ככה לפעמים, כשאני נתקלת בספריה בספר שאחות של סבתא שלי כתבה על הסיפור שלהן, ולא מסוגלת לגעת בו.
זה מוזר שהחליטו השנה על סימן הזכרון. זה מוזר, כי כל היום חשבתי לעצמי שאני לא הבן אדם הנכון בשביל זה. הזכרון הקולקטיבי לא עובד איתי טוב. זוועות לא עובדות איתי טוב. שנים, מספרים, תוכניות, רשימות, תמונות- לא עובדים איתי טוב. צר לי, אני חלשה, ואני בעיקר אגואיסטית.
אני זוכרת פעם אחת, ביום השואה אחד בתיכון, אחרי שהשכבה שלי חזרה מפולין. הכינו חדר זכרון מרשים. כל מה שבקשו ממני זה להביא שמות, בשביל איזה פלקט. לא הבאתי. וכל היום ביקשתי מהם סליחה, מהסבים והדודים, שלא רק שלא הייתי מסוגלת לבוא לבקר אותם בפולין, אפילו לא הייתי מסוגלת להביא את השמות שלהם לחדר זכרון.
באותה שנה יכולתי לבחור: ללכת לבקר את המתים בפולין או את סבתא שלי, שהייתה כבר יותר אכולה מסרטן ממה שדימיינתי, בארגנטינה. בחרתי בחיים. גם אז לא הייתי מסוגלת לפתוח איתה את הנושא. כנראה גם היא לא. כי ככה זה, לא מדברים על שואה.
אין לי שום כוונות להבין איך זה לאבד את כל מה שיש לך בגיל 5, אין לי שום כוונות לדעת מה זה להעביר את הילדות שלך בדיר חזירים. אני לא רוצה לדעת איך זה כשאצבעות הרגליים שלך קופאות ואני לא מתיימרת להבין מה זה לשקול 27 קילו. אני קצת מצטערת שלא היה לי האומץ לשמוע את זה ממנה, אבל אני בעיקר מצטערת שלא היה לי האומץ להגיד לה תודה רבה על זה שהיא הצליחה להקים משפחה נהדרת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
