| |
|
 כינוי:
בת: 40 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2007
חרא של אמא
ככל שעובר הזמן ואני מתבגרת, אני רואה שני תחומים בחיים שלי מתפתחים: קריירה ומשפחה.
לפי כל מודל קרוב אליי, נראה כאילו שאני אאלץ לוותר על קריירה, לפחות אחת רציפה שתביא אותי להישגים גבוהים בזמן סביר, אם אהיה אמא. אני לא מדברת על 3 חודשי חופשת לידה אלא על להפסיק את העבודה לכמה שנים כדי לגדל את הילדים.
אמא שלי עשתה את זה. לאמא שלי גם היו מלא בעיות עם ההורים שלה שמנעו ממנה לפתח קריירה שהיא אהבה (והיא הצליחה להתחיל לפתח את עצמה רק כשעלינו לארץ והשתחררה מהכבלים של המשפחה שלה), אבל בשורה התחתונה היא הייתה בבית מלא, עבדה בחנות של סבא שלי והייתה יכולה להיות בבית בלי בעיה אם הייתי חולה.
מצד שני, אבא שלי עבד תמיד כמו מטורף. פעם אחת, מספרים לי, הוא טס מטעם העבודה לשבועיים וכשחזר הביתה לא זהיתי אותו. הוא עבד בימי ראשון בערב (אף פעם לא היה לנו סופ"ש שלם ביחד) ובמשך השבוע הייתי רואה אותו מעט מאוד.
היום, אני לא רואה הבדל בין חוזק הקשר עם אבא שלי, לחוזק הקשר עם אמא שלי, או למידת האהבה והערכה שאני חשה כלפם.
אני תוהה אם העניין הזה של "להיות בבית עם הילדים" הוא אכן צורך של הילד, או צורך של האמא. אם זה צורך של הילד, הרי שככל הנראה לא כמות הזמן קובעת. אם זהו צורך של האמא, אני צריכה לבדוק איך משתחררים מזה או איך מבינים שאם לא יהיה לי צורך כזה- זה גם בסדר.
אני בטוחה שצריכה להיות דרך כדי להמשיך לעבוד ולהרוויח טוב גם כשיש ילדים בלי להרגיש חרא של אמא. הרי גברים ממשיכים לעבוד, להרוויח טוב, הם משחקים עם הילדים כשחוזרים מהעבודה והם לא חרא של אבות. להפך, הם אבות סבבה שגם עובדים וגם (שומו שמיים!) מתייחסים לילדים שלהם.
האם כל העניין טמון במסרים חברתיים, שמשום מה לא באים לי טוב?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
