 כינוי:
בת: 40 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2008
ניסויים בבעלי חיים
אף פעם לא הייתה לא דעה מוצקה בעניין ניסויים בבעלי חיים. מצד אחד, אני
יודעת שזה נחוץ. מצד שני, יצא לי להכיר קצת את הנפשות הפועלות ואת
ה"רשלנות הניסויית" שלהם.
למה אני מתכוונת ב"נחוץ" זה ברור: שום תרופה, אף לא אחת, לא מתפתחת היום ללא ניסויים בבעלי חיים.
מצד שני, כולנו יודעים שתרופות זה לא הדבר היחיד שמפתחים במעבדות המחקר.
למען האמת, רוב עבודת המחקר לא מתמקדת בפיתוח תרופות. הרי כל העניין במדע
הוא העניין המדעי גרידא, הצורך לחקור ולהבין. פיתוח תרופות הוא שלב סופי
של עבודות טובות במיוחד, ולרוב הוא בכלל לא מתבצע ע"י מדענים: בשלב הזה
פונים לחברות תרופות או מקימים חברת סטארט-אפ, מערבים רוקחים ורופאים
ועובדים איתם בשיתוף פעולה. פיתוח התרופה עצמה מתבצע מחוץ לאוניברסיטה.
בשלב הזה, מתחילים עם ניסויים פרה-קלינים (ז"א, ניסויים בבעלי חיים
ולפעמים מעט בני אדם) וקלינים (ניסויים בבני אדם). בשביל שתרופה תצא לשוק
צריך בדיקה מקיפה שלה ושל השפעות הלוואי שלה. ניסוי התרופה על קופים,
ואפילו על שני סוגים של קופים, זו דרישה של ה-FDA. לפי הנתונים שנתנו לנו
בכנס לפני שלושה שבועות, ולא טרחתי לבדוק בעצמי, ניסויים בקופים מהווים
0.1 מהניסויים הפרה-קלינים בארץ. ז"א, צריך ניסויים כאלה כשמדובר על
תרופות חדשות (קחו את הקופקסון של טבע לדוגמה). אם משנים את ההרכב של
האקמול כדי לעשות ממנו אקמול פורטה, לא צריך לרוץ לבדוק את זה על קופים.
אז להגיד "צריך ניסויים בבעלי חיים כדי לפתח תרופות" זה טיפה מצטדק. רוב
הניסויים בבעלי חיים מבוצעים בשביל מחקר פרופר, וללא אופק תרופתי דווקא.
זה הכל עניין אישי של המדענים האלה, אלה שיושבים להם במגדל השן, וחושבים
שלעבוד 25 שנה על אותו חלבון זה נורא מגניב. כאן מגיע האבל הגדול: ללא
מחקר מדעי חופשי (אני לא מתכוונת ל"לעשות מה שבא לך" אלא "לעשות ללא מטרה
מוגדרת מעבר לעניין מדעי") שום תרופה לא הייתה מתפתחת. אם לא היה איזה
דוקטורנט שהתחיל לעבוד על איזשהו גן, נטרפה דעתו ממנו, לא ישן ימים ולילות
כדי להבין איך הוא פועל ומה הוא עושה ולקח את העבודה הזאת, בסופו של דבר,
למחקר של 25 שנה- אף חברת תרופות לא הייתה מגיעה לשום שלב פרה-קליני.
מכאן, שמחקר מדעי חופשי באוניברסיטאות גם הוא נחוץ לפיתוח תרופות. נכון
שרק קומץ מדענים, מאלו שבכלל מתעסקים בזה, מגיעים לשלב תרופתי, אבל המהלך
הוא קאוטי: לא ניתן להסביר מה הוביל למה. איזה מאמר הדליק לך נורה, איזה
שיתוף פעולה יניב את הדבר הנכון.
למעשה, לא ניתן להפריד בין ניסויים בבע"ח בשלבים פרה-קלינים לניסויים
באקדמיה. אי אפשר להגיד "טוב, תשאירו את הניסויים בבעלי חיים רק לשלב בו
אתם יודעים שזה עובד", כי אי אפשר לדעת אם זה עובד אם לא מנסים. ושוב-
במהלכים הקאוטים האלה, אתה יודע רק איפה אתה מתחיל. אבל יש הבדל גדול מאוד
בין חברות תרופות לאקדמיה: חברות תרופות מעסיקות אנשים מנוסים אחרי תואר
שני או שלישי, בעוד הכוח הניסויי החזק ביותר של האקדמיה הוא סטודנטים
שמגיעים ללא נסיון. כאן בדיוק מגיעים למה שהגדרתי "נשלנות ניסויית".
לביצוע ניסויים בבעלי חיים יש שלושה עקרונות מנחים:
1. Replace: כל מה שאתה יכול לא לבצע על בעל חיים חי, תבצע על משהו אחר
(המתת בעלי חיים כדי שלא יסבלו, עבודה עם רקמות ותרביות תאים).
2. Reduce: אם אתה מבצע ניסויים על בעלי חיים (חיים או מתים) תנסה להפחית
למינימום את כמות בעלי החיים. אם הססטיסטיקה שלך תהיה סבירה עם 7, אין
צורך לעשות את הניסוי על 21.
3. Refine: כשאתה בא לבצע ניסוי בבעלי חיים, תכנן את הניסוי כך שיהיו לך מינימום טעויות והניסוי שלך יצליח בפעם הראשונה.
למי שלא מכיר את המערכות, זה נראה ברור. בפועל, "לעשות שניסוי יצליח" הוא
מהלך קאוטי בעצמו. פתאום הלייזר לך נדפק, פתאום המנורה לא נדלקת, פתאום
העבירו את הפילטר שלך למערכת אחרת בלי להודיע לך, פתאום המנחה שלך החליט
שניסוי אחר נורא חשוב עכשיו ותפסו לך את המערכת, או שהסטודנט שלפניך לא
סיים בזמן. או בכלל, שכחת להוסיף אנטיביוטיקה או טעית במינונים ברגע של
היסח דעת. או שכחת לשמור את הדייטה, או ששמרת אבל מישהו שיחק עם ההגדרות
של המערכת והתמונות שצילמת בעומק מסויים נשמרו בפחות. כל מיני שטויות
שגורמות לך לחזור על הניסוי. רובן טעויות אנוש. על רובן ניתן להתגבר
בקלות: פיקוח.
לא פיקוח של ועדות האונ' או הכנסת, אלא לא יעזרו כאן. פיקוח של כל ראש מעבדה על כל אחד מהסטודנטים שלו,
עד שיהיה סמוך ובטוח שהסטודנט בקיא לחלוטין בנהלי העבודה, כולל את כל
בדיקות המערכת והכיולים שהוא צריך לעשות לפני ביצוע הניסוי כדי ששום דבר
טכני לא יתפקשש. פיקוח על המערכות במעבדה שלו, פיקוח על הרשת והתוכנות.
לדעת בכל זמן נתון מה עובד ומה דורש תיקון. אם הוא לא יכול לעשות את זה
בעצמו, שיצמיד לכל סטודנט סטודנט מנוסה יותר ולכל מערכת סטודנט אחראי.
נראה לכם מובן מאליו? כן. זה קורה בפועל? לא תמיד.
אם מישהו רוצה באמת להפחית את כמות הניסויים בבעלי חיים, הוא צריך לדאוג
לדרך להכריח את ראשי המעבדות להיות בקשר עם הסטודנטים שלהם, אם באופן ישיר
או עקיף. עבור חלק מראשי המעבדות סטודנטים הם פועלים, ולא צריך ממש
להתייחס אליהם. זה בדרך כל בא ביחס הפוך לכמה כסף יש במעבדה: אם ראש
המעבדה יכול להרשות לעצמו לבזבז חומרים ושעות עבודה, הוא פחות ופחות ידאג
להכשיר את הסטודנטים שלו בצורה הטובה ביותר וייתן להם "ללמוד לבד".
להכריח את הפרופסורים להציג את תכנון הניסויים בפני ועדת אתיקה שתקבע אם
ראוי לבצע את הניסוי זה יופי, אבל רוב הפרופסורים לא מלכלכים את הידיים
כבר. כל מי שטוען לסדיזם מצד הפרופסורים לא מבין את העובדה הפשוטה
שפרופסורים לא עושים בעצמם אף אחד מהניסויים שהם מגישים לבדיקת הועדות.
אתם יכולים להיות בטוחים: שום סדיסט לא מסתובב במעבדות המחקר האפלות
ומתעלל בארנבות בשביל לספק את היצרים האפלים שלו. הפיקוח האמיתי מתחיל אחרי אישור תוכנית הניסויים.
לגופים שדואגים לזכויות בעלי החיים מאוד קל לצפצף בועדות ולעשות רעש
בעיתונים. לפרופסורים בטח יותר נעים להתווכח בועדות מאשר שמישהו יכריח
אותם לשמור על קשר רציף עם כל אחד מהסטודנטים שלהם. נגיד, אם האוניברסיטה
תכריח אותם לדווח מי מפקח על מי בשרשרת המעבדתית או לקבוע רף מינימלי
לעבודה צמודה של איש צוות ותיק עם סטודנט חדש.
לדעתי, זאת הדרך האופטימלית להשיג Refine אמיתי בניסויים בכלל, ובניסויים
בבעלי חיים בפרט. אבל בשביל אירגוני זכויות בעלי החיים זה לא סקסי מספיק,
ובשביל הפרופסורים זה לא משתלם מספיק. החלק הציני הוא, ששני הצדדים מודעים
לזה.
אני קוראת מכאן לכל המתייפייפים ש"דואגים" לחיות הניסוי לצאת מאולמות
הדיון אם הם באמת רוצים לפתור את הבעיה. די עם התעמולה ההיסטרית, די עם
השטויות. ניסויים בבעלי חיים הם נחוצים, אחרת כבר היינו כולנו מתים
מכולרה לפני 200 שנה. ללא ניסויים בבעלי חיים, גם הצמחונים הנעלים ביותר
לא היו שותים היום חלב מפוסטר.
אף אחד לא מכריח אף אחד לקחת תרופה שפותחה, בין היתר, על ידי ניסויים
בבעלי חיים: אלה שנגד מוזמנים להתחיל בלהפסיק לקחת אקמול כל פעם שכואב להם
הראש ולהרחיב את זה ללא לנסות שום טיפול חדשני לשום מחלה כרונית או
סופנית, חלילה.
אם אתם רוצים להביא לשינוי אמיתי- צאו לדבר עם הסטודנטים.
הם היחידים שיכולים לספר מה הולך במעבדות. הם יספרו לכם כמה פעמים הם חזרו
על אותו ניסוי בגלל בעיות טכניות. הם יספרו לכם אם המנחה שלהם בעניינים או
שלא שם זין. הם יספרו לכם אם המנחה שלהם ביקש להכניס ניסוי או
שניים בבע"ח רק כדי שהעבודה תגיע לעיתון עם דירוג גבוה יותר, ולא כי זה
נחוץ מחקרית. תזהו את הצורך האמיתי של המערכת, תמצאו הוכחות ותביאו
לשינוי. ברוב המקרים הסטודנטים עושים את זה לבד כי איכפת להם, חברו אליהם.
לדעתי, זה הדבר היחיד שיכול להביא להפחתה משמעותית במספר חיות הניסוי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
