זה, למעשה, הפוסט האחרון בבלוג הזה.

אתם מוזמנים ל-caia.co.il כדי להמשיך לקרוא אותי :)

אתם גם מוזמנים להרשם שם לעדכונים ב-RSS. העדכונים במייל עוד לא עובדים, אני עובדת על זה.

זהו.

להתראות ישרא, שלום בלוג עצמאי :)

תגידו, אם אני אעזוב את ישרא, אתם עדיין תבואו לבקר אותי?

אני קצת בחרדות.

(אני יודעת שאני מדברת על זה כבר שנתיים. אני לא זוכרת מה עניתם אז :) ).

אתמול הייתה מסיבת סוף שנה של המשרד. המסיבה הייתה במשרד. החדר ישיבות פונה והפך לרחבת ריקודים, והשולחן שלי שהוא צמוד לחדר ישיבות הפך למקום איפה שכולם הניחו את הכוסות שלהם.

ביזשהו שלב ישבתי על השולחן שלי ודיברתי עם איזה אחד, שישב יותר מדי קרוב אליי וסיפר לי כמה הוא מאושר עם אישתו והילד. זאת אומרת, יותר מדי קרוב יחסית למישהו נשוי באושר ואבא לילד.

ואז צועקים לי מהחדר ישיבות, "קאיה, בואי לרקוד!". אמרתי להם, "מה?", הם אמרו, "כולם רוצים שתבואי לרקוד!", אמרתי, "מי זה כולם? אני לא שומעת אותם". ואז הם התחילו לצעוק, "קא-יה, קא-יה, קא-יה". וזה היה כזה כיף. אז באתי לרקוד איתם.

ואיזה מביך זה שדווקא הפוסטים הכי אישיים שלך מגיעים לראשי ונחשפים למלא אנשים? (אתם לא יודעים? הפוסט הקודם בדף הראשי עכשיו, והם כרגיל עשו סאב טייטל שבכלל לא עושה חסד עם הפוסט). זה כמו להיות במסיבה, לדבר בצעקות, ואז בדיוק כשאתה אומר משהו אישי המוזיקה נפסקת לשניה. נגיד, משהו כזה:

- קאיה, באת לבד?

- כן

- לא יצאתי עם איזה מישהו?

- יצאתי, נגמר

- מה קרה?

- הוא זרק אותי

- מה, למה?!

- כי (שקט פתאומי בחדר) הוא לא מאוהב בי.

וניחשתם נכון, גם זה קרה לי אתמול.