אני באמת מאמינה שרוב האנשים הם טובים. אני רק לא מבינה את אלה שמתעקשים לשחק אותה רעים. אני לא מבינה מה זה משרת להם. כי אם תשאל אותם אם הם שמחים, מרוצים או מאושרים- הם יגידו שלא.
וזה העניין בדיוק- הם לא יכולים להיות רעים באמת. שהרי אם היו רעים ביסוד, וזה מה שהיה גורם להם להתייחס רע לאנשים סביבם, הם היו מאושרים- הם הרי מגשימים את עצמם, את הרוע שבהם.
אבל זה לא מה שקורה להם. הם מתנהגים רע, וזה גורם להם להרגיש רע.
אז כן, אני מאמינה שרוב האנשים הם טובים. ואני לא יודעת מה גורם להם לעשות את עצמם רעים, אבל זה מעציב אותי.
1. מישהו שם מהחבר'ה שלה התחיל לדבר איתי. עלה חדש כזה. שאני מוכרת לו הוא אומר. אז אמרתי לו שבטח מהיסודי ומה השם משפחה שלו וכמה שנים הוא מעליי וזה. והוא עושה לי, "וואלה, השתנית!", ובוחן לי את הרגליים. וזה כאילו, מה אתה אומר? אולי עברו 15 שנה מאז?
2. אם בעלי לעתיד, כפרות עליו, יורד מהחופה לשים לי את ההינומה עם היד בכיס- הוא יכול להיות בטוח שאני מסתובבת והולכת. מה זה החוצפה הזאת? אולי אתה גם רוצה איזה ג'וינט על הדרך?
3. מה זה השטות הזאת של להגיד "הרי את" וזה עם הפנים לתוך המיקרופון במקום עם הפנים לאישה שאתה מקדש? אם בעלי לעתיד, כפרות עליו, יעשה את זה אני שוברת עליו את הכוס וגם דואגת לשבור לו את יד ימין.
4. סה"כ הייתה חתונה נחמדה, רק חבל שהיא התחתנה עם כזה פוץ.
היום בבוקר, איכשהו, יצא שלבשתי שחורים. חולצה שחורה, חצאית שחורה, גרביונים שחורים אטומים ומגפיים שחורים. אז אמרתי, נשים איזה משהו צבעוני, בכל זאת. אז שמתי לי עגילים אדומים עם נוצה וטבעת אדומה. ואז הייתי צריכה לשים קרם בשיער (אנדרסטייטמנט, כמובן. הספר שלי לא מוכר לי 'קרם' לשיער, הוא מוכר לי 'ג'ל לעיצוב גמיש', או משהו. אבל באמת אחלה חומר), אז הורדתי את הטבעת ושיחקתי עם השיער עד שהוא התעצב. גמיש.
המשכתי לארגן תיק וזה ואז אני באה לצאת ואומרת, "אה, הטבעת, בטח השארתי אותה על הכיור". אבל על הכיור היא לא הייתה. אז אמרתי, "אה, בטח הורדתי אותה בחדר", אבל גם שם היא לא הייתה. 5 דקות אני מסתובבת בכל הבית ומחפשת את הטבעת האדומה שלי וכלום. נאדה. לא נפלה מתחת לכיור, לא החזרתי אותה למקום, לא הגיעה איכשהו לתיק, לא שמתי אותה בטעות בתוך הקופסונת של הג'ל לעיצוב גמיש.
אז לקחתי אחת אחרת מקופסת הטבעות. שחורה-לבנה כזאת. אבל אני מרגישה לגמרי סנילית הבוקר.
עדכון: מתבר שקבעתי עם מישהו קפה אחרי העבודה, וגם עם אמא שלי כדי ללכת לראות ארון לבית. לכשאני חוזרת הביתה קבעתי (עם עצמי) לצאת לריצה, ובכל זאת להגיע למזכרת ביתה לאכול עם ההריונית ובעלה ב-8 במזכרת בתיה. בנוסף, קבעתי עם איזה בחור לערב. סנילית כבר אמרנו?
בשישי שבת הייתי במסיבת רווקות ושבת כלה של החברה המתחתנת.
עכשיו, בניגוד לחברות אחרות שאני בחבר'ה כזה, החברה הזאת היא חברה מהתיכון שבניגוד אליי, כן נשארה חברה של החבורה שלנו דאז. אתם יכולים להבין שהמפגש לא היה שיא הנוחות בשבילי- הרי היו לי סיבות טובות לא להשאר בקשר עם רוב הבנות האלה (כולן חוץ מאחת, למעשה, איתה לא היה ניתוק מכוון אלא סתם קשר שהתמוסס).
וניסיתי ממש. אני לא הבן אדם החברותי ביותר עלי אדמות. אני אפילו רחוקה מזה מאוד. ובטח שאני לא רוצה לערב את הבנות מהתיכון בחיים שלי היום. כאילו, מילא הן היו מעבירות את כל הזמן הזה בדיבורים על סקס. על סקס אני יכולה לדבר בלי הרבה חשבון. אבל הן דיברו על זוגיות. והזוגיות שלי, עם כל הכבוד, זה לא משהו שאני רוצה לשתף בו את הנשים האלה.
עכשיו, בחינה היא עשתה בשכל והושיבה אותי עם חברים שלה ושלו מהלימודים. בשבת כלה לא היה לי לאן לברוח. הקטע הוא שבחינה פגשתי את כל הבעלים של הבנות מהתיכון ואמרתי לחבר שלי, "תשמע, משהו פה נראה לי מוזר בכל הבעלים האלה. הרי כל ה-4 האלה התחתנו בשנה האחרונה אחת אחרי השניה. עכשיו תסתכל שניה על הגברים- הם לא נראים לך ממש נבעכים כאלה? כאילו, 'אני צריכה להתחתן השנה, אני אקח את הראשון שנקלע בדרך'?". הוא אמר שהוא לא יודע בקשר לבעלים, אבל שברושם ראשוני הוא מבין איך זה שלא נשארנו חברות אחרי התיכון.
בכל מקרה, במסיבת רווקות הביאו מורה ליוגה. המורה ליוגה העביר שיעור של שעה שכלל 45 דקות הרפיה. זה הרגיש לי סוג של "בואו נעשה כאילו עשינו ספורט כדי לטחון בורקסים בלי בושה". אבל זה לא היה כזה נורא. באמת. זה לא הרגיש כמו מסיבת רווקות, ואני לא יודעת מה היה לחץ אם באמת הייתי עפה משם ב-2 נגיד, אבל לא נורא.
אבל השבת כלה- זה היה הלם. בחיי. שבת שלמה אני שומעת סיפורי אימים על חמיות ובעלים מהגהינום. ואז לא הבנתי- האם הן מוציאות ומגזימות על כל הדברים הרעים שיש להן בבית כדי להתלונן על משהו, או שבאמת בבית כזה גרוע שהם חייבות להוציא את זה. בכל מקרה, אני לא מבינה למה לדבר על זה בשבת כלה, כמה ימים לפני שהחברה שלהן מתחתנת. זה הרגיש לי כמו תחרות סטייל "למי יש את החמות הכי מעצבנת" ו"למי יש את הבעל הכי מגעיל". וזה כשהן נשואות גג שנה. אני ממש לא רוצה להיות חלק משיחה כמו זאת עוד חמש שנים. אפילו לא בתור זבוב על הקיר.
ובאמת שיחסית, יוצא שהאמא של החבר שלי היא דווקא לא נוראית בכלל. היא אמנם אומרת לי דברים שהיא ממש לא צריכה להגיד לי, אבל לפחות בבסיס שלה היא אוהבת אותי.
הנה לכם מספר פנינים, כדי שלא תגידו שאני מגזימה:
1. אחת סיפרה שבשבת כלה שלה, לפני כמה חודשים, במשחק הזה ששואלים את החתן שאלות ורואים אם הם עונים אותו דבר וזה, שאלו אותו איזה משפט היא אומרת הכי הרבה. התשובה הראשונה שלו הייתה "סתום את הפה", אבל אחרי מחשבה נוספת (כי זה לא יפה להגיד) הוא אמר שזה בהחלט "כואב לי הראש".
2. היה איזה דיבור על זה שאנשים הביאו להן לחתונה כלי כסף, ולמה לכל הרוחות הן צריכות את החרא הזה בבית ולמה אנשים לא מתחשבים ומביאים צ'קים. אז אחת אמרה שהחמות שלה כל כך שונאת אותה, שבטח עד שתמות מה שהיא תשאיר לה זה את כל הכלי כסף שלה, והיא תמשיך לאמלל לה את החיים גם אחרי המוות.
3. איכשהו דיברו על נכים, אז אותה אחת אמרה שהחמות שלה- עדיף שתמות ולא תישאר נכה, כי אחרי כל זה היא עוד תצטרך לטפל בה.
4. אפילו שמעתי את המשפט, "הסבתא הזונה הזאת שלו". בחיי.
5. בכללי, היה איזה דיבור על זה שאחרי כמה חודשי נישואים "הם לומדים לענות". כמו קופים שמתפתחים אבולוציונית. כשהיו חברים, הן היו יורדות עליהם חופשי והם היו סופגים. עכשיו הם עונים, החוצפנים האלה. אז התגובה הראשונה היא שוק, שמה פתאום הוא למד לדבר. התגובה השניה היא, "סתום ת'פה ש'ך לפני שאני עפה עליך".
אני באמת לא יודעת מה מבאס יותר- לשמוע את כל הסיפורים האלה 3 ימים לפני החתונה, או להבין שהחברות שלך לא מסוגלות לעזוב ליומיים את הצרות הזוגיות שלהן בצד ולהנעים לך את הכניסה לחופה.
עוד לא ממש עברנו לגור ביחד אבל יש ניצנים של 3-4 ימים רצוף.
אז יש 'וואה מגניב' כזה ואוכל טעים (היום אמור לחכות לי סלמון בתנור עם תוספת הפתעה) וחיבוקים כשחוזרים הביתה ויופי. ומה עוד יש?
- הוא משאיר גרביים על הרצפה בחדר - נופל לו כל הזמן כסף קטן והוא מפוזר בכל הבית - כשהוא קורא בשירותים הוא שם את הסל כביסה מול האסלה, להשעין את הספר/עיתון. ואז כשאתה בא להכנס אחריו הדלת נתקעת בסל וזה סופר מעצבן - הוא גם משתין עם דלת פתוחה, לא ברור למה - הוא מטאטא גרוע - הוא משאיר אורות דלוקים
אבל מסתבר שגם אני מעצבנת: - אני משאירה את המגבת על המיטה אחרי מקלחת - אני לא סוחטת סמטרורים אחרי שאני מנקה את השיש - בכלל, אני מרטיבה את כל המטבח כשאני שוטפת כלים - אני כל הזמן מדברת על איך לסדר את החדר ולהזיז את כל הרהיטים כדי שכל הדברים שלי יכנסו אליו - אני לחלוטין גנבת שמיכה. טוב, אני גם קופאת שם למוות. שזה עוד סעיף כנראה.
מה שמזכיר לי, עם השמיכה, כשלמדתי עם איזה אחד שקראו לו דן למבחנים של שנה ב'. אז היינו יושבים עם הספר בכימיה אורגנית נגיד, ובאמצע הוא היה עוצר אותי ועושה: "קאיה, תתרחקי מהשולחן שניה ותראי איפה הספר". והספר היה 7/8 בצד שלי של השולחן. והוא היה אומר לי, "אני לא מאמין, את מאלה שגונבות שמיכה בלילה!". ואני הייתי אומרת לו שמה פתאום. תכל'ס, צדק.
בכל מקרה, היום על הבוקר אני אומרת לו שנהיה חייבים להזיז את המיטה כי לא לעניין שהיא תהיה צמודה לקיר ואני אקפץ מעליו כל פעם שאני צריכה לצאת מהמיטה. הוא אמר שהוא בכלל לא מבין בשביל מה אני צריכה לצאת מה מיטה. לא, סתם :). הוא אמר שבסדר. ואני אמרתי לו שככל שעובר הזמן אני הופכת להיות יותר דומה לאמא שלי, שכל הזמן חושבת איך להזיז את הרהיטים בבית. והוא אמר "תהיי דומה לאמא שלך, סבבה, אבל למה את נהיית דומה לאמא שלי?!" (אמא שלו חזקה בנקיונות וזה). אז אמרתי לו, "למה, אני אישה מעצבנת?", והוא אמר "לא... מאוד". כפרות.
אבא שלי מוטרד מזה שהוא מתחיל להקריח, אז הוא הלך לרופא עור.
- אני לא מבין, בן כמה אתה? - 54 - ויש לך בעיה עם זה שאתה מתחיל להקריח? - כן. - תגיד תודה שזה התחיל רק עכשיו.
זהו. לא פתרונות אפשריים, אפילו כאלה שהם יקרים נורא. סתם, לדעת מה האופציות. לא הפניה למישהו אחר. לא כלום.
ההוא החליט שאם אבא שלי בן 54 אז דווקא סבבה להקריח. לא משנה שאנחנו עוד שניה בשנת 2010 ובטוח יש דרך לעשות שהשיער יראה, לכל הפחות, פחות דליל.
בכלל, נראה לי שרופאי עור הם הכי נוראיים. קודם כל, זה בטח נורא מתסכל להסתכל על נקודות חן כל הזמן. כאילו, אתה לומד 20 שנה ובסוף אתה מסתכל על נקודות חן 6 שעות ביום. מבאס ת'תחת. ואז הם מוציאים עליך, הפציינט, את העצבים שלהם על זה שהם בחרו לעצמם חרא של מקצוע. אז הם מסתכלים עליך בחוסר חשק, והם מזלזלים בך כשאתה מגיע בשביל לשאול על דברים שמטרידים אותך נורא, כי הם הפנים שלך מול העולם.
הרי אם יש לך סרטן המעי הגס, חלילה, כולם יגידו "בסדר, הוא נראה נורא, זה הסרטן הזה. מכה. לא נעים בכלל. גם לדוד שלי חיים זה קרה. הלך, כן... מה אני אגיד לך?". אבל אם פתאום יש לך איזה פצע מוזר על היד אנשים יסתכלו עליך במין "איכס, מה יש לו שם על היד זה?... איכס, אני מקווה שזה לא מדבק". אבל לא, הרופא עור יזלזל בתחושה הזאת שלך, יסתכל בלופה וירשום לך משחה בזמן שהוא מדבר בטלפון עם קולגה על טיפולים רופואיים-קוסמטיים לקמטי הבעה, בזמן שההוא משכנע בת 14 להתחיל לקחת גלולות, גם בחוסר חשק.
אז עכשיו אבא שלי התעצבן והחליט שהוא ימצא פתרון לבד, והוא לא יקריח!
אני? אני עדיין מחפשת רופא עור שלא נותן לך תחושה מחורבנת. עברתי על כל ההיצע בכפר סבא ורעננה. אם מישהו מכיר, אני אשמח לשמוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
