לפני כמה ימים דיברנו בבית על חלומות. אמרתי שכבר כמה זמן אני לא זוכרת את החלומות שלי. אבא שלי, שהוא פסיכולוג (לא שצריך להיות פסיכולוג כדי להגיד את מה שהוא אמר), אמר שלא לזכור חלומות זה לדכא את התת מודע.
הבוקר קמתי עם כאב ראש, אחרי לילה מלא חלומות. ואני זוכרת, ממש.
חלמתי שאני בחדר שלי ישנה, ואז אני מתעוררת ורואה איזה משהו זרוק ליד הארון. ואז אני כזה, "אה, כן, זה הנמר שלי". אני ממשיכה לישון ובבוקר רואה אותו שוב. הנמר שלי, מסתבר, הוא נמר לבן. ואז אני שואלת אותו למה הוא נראה כל כך עצוב, והוא אומר שהוא מרגיש כלוא, והוא לא נועד להיות סגור ככה, והוא צריך להיות בחוץ, ולרוץ ולהיות חופשי.
מסתבר שאותו יום היה גם היומולדת שלי, והתחילו להגיע מלא אנשים הביתה. ואני נשארתי בחדר, עם הנמר שלי. וכולם כזה אומרים לי, "קאיה, וואו, איך הצלחת לאלף ככה את הנמר שלך?". ואני בכלל לא הצלחתי להזכר מתי אילפתי אותו בכלל, והאם אני אילפתי אותו או שככה קיבלתי אותו. והם אומרים לי, "בואי, כולם מחכים לך, אפשר לחשוב שזה בכלל לא היומולדת שלך".
ואני רואה שהנמר שלי כזה, הולך למות מעצבות. כי זה באמת לא מתאים לו ככה. ואני תופסת אותו ואומרת לו, "יהיה בסדר, תחזיק עוד קצת, זה עוד מעט נגמר ונלך לשחק בים". ואני משאירה אותו בחדר והולכת לסלון עם האנשים. ואני יושבת שם ולא מבינה מה כל האנשים האלה חוגגים, כשהנמר שלי כל כך עצוב.
אתמול הייתה מסיבת סוף שנה של המשרד. המסיבה הייתה במשרד. החדר ישיבות פונה והפך לרחבת ריקודים, והשולחן שלי שהוא צמוד לחדר ישיבות הפך למקום איפה שכולם הניחו את הכוסות שלהם.
ביזשהו שלב ישבתי על השולחן שלי ודיברתי עם איזה אחד, שישב יותר מדי קרוב אליי וסיפר לי כמה הוא מאושר עם אישתו והילד. זאת אומרת, יותר מדי קרוב יחסית למישהו נשוי באושר ואבא לילד.
ואז צועקים לי מהחדר ישיבות, "קאיה, בואי לרקוד!". אמרתי להם, "מה?", הם אמרו, "כולם רוצים שתבואי לרקוד!", אמרתי, "מי זה כולם? אני לא שומעת אותם". ואז הם התחילו לצעוק, "קא-יה, קא-יה, קא-יה". וזה היה כזה כיף. אז באתי לרקוד איתם.
ואיזה מביך זה שדווקא הפוסטים הכי אישיים שלך מגיעים לראשי ונחשפים למלא אנשים? (אתם לא יודעים? הפוסט הקודם בדף הראשי עכשיו, והם כרגיל עשו סאב טייטל שבכלל לא עושה חסד עם הפוסט). זה כמו להיות במסיבה, לדבר בצעקות, ואז בדיוק כשאתה אומר משהו אישי המוזיקה נפסקת לשניה. נגיד, משהו כזה: