חנונים וואנביז.

זה מצחיק.

מתי התחלנו עם זה שאנשים שלא יודעים על איינשטיין יותר מזה שהוא עשה איזה משהו חכם בפיזיקה משתפים בדיחות על יחסות בפייסבוק? אני יכולה להבין את זה שחנונים נהיו מגניבים. באמת, איטס אבאוט טיים. אבל זה שאנשים שהם בכלל לא חנונים באים לשחק לי אותה גיק-שיק, זה באמת נורא מצחיק.

לא חנונים, תקשיבו: לראות את שר הטבעות, לעשות קורס בסטטיסטיקה, לשחק בפלייסטיישן וללכת עם משקפיים מה-זה לא עושה אתכם חנונים. חנון זה אופי, לא אוסף של דברים חנוניים לעשות.

הנה מה שאני מבינה מהדיווחים אחרי הרצח אתמול באיתמר: לרצוח ילדים זה מזעזע.

לא לרצוח משפחה ישראלית בבית שלה. לא לרצוח משפחה ישראלית בשנתה. לא שבאו איזה כמה חבר'ה, החליטו שלא מוצא חן בעיניהם שישראלים חיים איפשהו, ופשוט נכנסו להם הביתה ורצחו אותם. 

אני גם שומעת את הזעזוע העמוק של ארגוני השמאל, שמגיבים לידיעה שראשי המתנחלים טוענים שיש קשר ישיר בין הסתת הפנים שלהם לרצח הזה. אני מבינה את הזעזוע שלהם. אני בטוחה שבסיוטים הנוראיים ביותר שלהם הם לא היו רוצים לשמוע האשמות שכאלה, הם הרי מתכוונים רק לטוב ולהביא שלום (בלי ציניות הפעם).

אבל הנה מה שמטריד אותי: בשנים האחרונות אנחנו ערים לדה-לגיטימציה של מתנחלים. מתנחלים מתפרעים, מתנחלים מיידים אבנים, מתנחלים חוסמים כבישים, מתנחלים חוטפים כדורי גומי מכוחות הבטחון. לא ישראלים, כמוך וכמוני. לא לא, מתנחלים. האלה, שמה, בשטחים.

ארגוני טרור פלסטינים כנראה מבינים שלרצוח מתנחלים זה לא כזה נורא כמו לרצוח "ישראלים". פיגוע באיתמר זה לא נורא כמו פיגוע בתל אביב. פיגוע בקרית ארבע זה לא נורא כמו פיגוע בירושלים. מטריד אותי שהפיגוע הבא יהיה במתכונת דומה, רק בלי לרצוח את הילדים. לא כי הטרוריסטים מלאי חמלה, אלא כי לטרוריסטים זה לא משתלם. כי הכותרת "זוג מתנחלים נרצח בשומרון" עדיפה על הכותרת "מחבל שיסף את גרונה של תינוקת בת 4 חודשים".

היגע הזמן שאנחנו, "הישראלים", נפסיק לראות במתנחלים איזה עוף מוזר שחי בשטחים כבושים וגורם לכל הבעיות שיש במדינה הזאת. מתנחלים הם ישראלים, עם תעודת זהות כחולה. באיתמר, לישראלים מותר לחיות. ככה ממשלת ישראל החליטה.

אתמול בלילה הגיע מחבל לישוב ישראלי והרג חמישה בני משפחה, מהם 2 ילדים ותינוקת אחת, בבית שלהם. זה לא קרה בעולם מקביל שרק אנשים הזויים חיים בו. זה קרה פה, שעה נסיעה מתל אביב.

אתמול הייתי בחנות אופניים. קניתי לעצמי כל מיני דברים לאופניים. זה נורא מגניב, האופניים הזה. יש לזה כל כך הרבה אביזרים ודברים.

בכל מקרה, אני בחנות, מדברת עם מוכרת סופר חמודה וקונה ממנה אורות לאופניים. פתאום מגיחה מהמאחורה של החנות איזו אישה, שצועקת על המוכר שהיה איתה, "מה, נראה לך הגיוני שאין לך מפרט למשהו במחיר כזה? מה זה פה? ואיפה אתה אומר שמייצרים את זה? בפינלנד? נראה לך באמת שהפינים לא שולחים מפרטים למוצרים שלהם? לכל שטות שמייצרים בסין שולחים מפרט!"

אז המוכרת שלי, שהייתה כנראה מנוסה יותר מהמוכר, ניסתה להרגיע אותה ושאלה אותה שאלות כאלה, בקטע טוב, של "וואלה, את מבינה בשיווק? במה את עוסקת?". וההיא עפה עליה, "אני מבינה בשיווק, במכירות, בכלכלה, במשפטים. למדתי הרבה מאוד דברים, ואני אומרת לך, אין מצב שאין מפרט למוצר הזה!". ואז המוכרת אמרה לה שהיא צודקת, ושהם באמת ביקשו לקבל את המפרטים האלה ועוד לא קיבלו, אבל שהיא תשמח להסביר לה על כל הפונקציות של המוצר מיד אחרי שהיא תסיים איתי.

אבל האישה הסופר-מלומדת לא הצליחה לסתום את הפה ל-2 דקות, ואמרה משהו על "לרכב על אופניים". אז המוכרת מיד תקנה אותה ל"לרכוב על אופניים". אז האישה אמרה לה שבנוסף לכל מה שהיא למדה, היא גם מאוד טובה בעברית, ואפשר להגיד גם וגם. אז המוכרת אמרה לה שבמקרה, אמא שלה בלשנית, ואין מצב לגם וגם, ופשוט אומרים "לרכוב על אופניים".

אז האישה הסופר-מלומדת המשיכה לצעוק ולברבר ולא סתמה את הפה לשניה.

בטח כבר הגיע אליכם בפייסבוק הפוסט הזה על המרכז לאמנות הפיתוי והמשנה שהוא מלמד את התלמידים שלו. בגדול, הוא מלמד אותם דבר פשוט: נשים לא יודעים מה הן רוצות. אתה תיגש, תוריד להן את הבטחון ותתקוף. הן יזרמו בסוף.

זה מזכיר לי את כל הפעמים, בשלבים שונים בחיים, שניסו ללמד אותי להגיד "לא", בייחוד לבחורים. שאם הוא נוגע, אני לא חייבת להסכים. שזה בסדר להגיד לו שאני לא רוצה. שממש ממש מותר לי, ורצוי, שאשמור על עצמי.

למדתי. ממש. ואני לא לבד. מלא בחורות למדו. מלא אחרות ידעו את זה גם בלי שילמדו אותן.

מי שלא למד לקבל "לא", זה חלק מהזכרים. ואתם יודעים מה? זה חלק מאותה תרבות שמרשה להם לנעוץ מבטים כאילו אין מחר. זה חלק מאותה תרבות שמרשה להם להעיר הערות במשרד. זה חלק מאותה תרבות שמרשה להם לגעת, סתם ככה.

אני לא זוכרת אם סיפרתי את זה פה פעם, אבל היה לי פעם קטע עם איזה זכר. שלא תגידו איזה זב חוטם- עורך דין בן 31. פרקליטות שקר כלשהו. הוא התקשר אליי באיזה יום שבת, שהוא באיזור, ואם בא לי שהוא יבוא. הסכמתי. לא עבר הרבה זמן והוא התחיל לשים עליי ידיים. שזה בסדר, כן? לא חשבתי שהוא בא לשחק איתי דוקים. עברנו לחדר.

והיה בו משהו מוזר. לא יכולתי להגיד מה, אבל פתאום משהו לא בא לי טוב. משהו במבט שלו. משהו באיזו הערה סתמית בסגנון, "העור שלך כל כך בהיר".

אמרתי לו, "תשמע, לא נראה לי. בבקשה תפסיק". נראה לכם שהוא הפסיק? לא. הוא היה נחוש להוריד את הבגדים שלו ושלי. נראה לכם שהוא קם כשאמרתי לו, "אמרתי שאני לא רוצה, די"? לא. הדבר הזה לא נפסק עד שלא קמתי וצעקתי עליו שיקח את הדברים שלו ויעוף מהבית שלי. והוא בעיני עגל כאלה של, "מה, חשבתי הכל סבבה...".

כשבאתי לסגור את הדלת אחריו התבהר לי משהו. הבנתי מה לא היה נראה לי שם. אמרתי לו, "יש לך חברה, נכון?". והוא התבלבל קצת, לא הבין. בסוף הוא אמר, "לא, אין לי חברה".

ושאלוהים יברך את מרק, למצוא אותו בפייסבוק לא היה קשה במיוחד. גם קודם ראיתי אותו בפייסבוק, אבל לא קישרתי את מה שראיתי בתמונת פרופיל למה שהלך שם. ראיתי תמונה של בחור, לובש חליפה ומחזיק זר פרחים. אבל לרגע לא חשבתי שזאת יכולה להיות תמונה מהחתונה שלו- הרי הוא זה שהתחיל איתי, ומעולם לא ציין את הפרט הזה.

ואני לא באה להתדיין פה על בגידות, נשואים כן או לא, להגיד את האמת וכל הדברים האלה. שכל אחד יעשה עם הזוגיות שלו מה שבא לו. אבל הנה לכם זכר, שבטח לא היה בקורס של המרכז לאמנות הפיתוי, ולהגיד לו "לא" לא היה מספיק איתו. ושלא תגידו הוא איזה בבון, ערס, טיפש, חסר השכלה או כל הדברים שאוהבים להגיד על גברים "כאלה".

זה החבר מהצבא, זה ההוא מהלימודים, זה הבחור שעובד איתך במשרד. זה חבר שלך מאז שהייתם קטנים. זה הבעל של החברה שלך, החמוד הזה.

היום פגשתי חניך לשעבר. הלכנו לאיזה בית קפה. אני שתיתי קפה, הוא שתה מיץ. תכל'ס, רציתי בירה, אבל הוא חניך לשעבר, לא היה לי נעים. זה לא משנה שהוא כבר בן 21 ולגמרי שותה אלכוהול. אבל זה לא הסיפור.

הסיפור הוא שכשביקשנו חשבון, המלצרית הגישה את זה לו.

עכשיו, נגיד שאני מבינה מה הסיפור עם להגיש את החשבון לגבר. נגיד. אבל הוא אפילו לא גבר, הוא ילד. עם כמה שאני עלולה לעשות רושם של צעירה מגילי, אני נראית יותר מבוגרת ממנו.

מה זה השטויות האלה?

השבוע קראתי פוסט של בת 18 שמתלוננת על זה שגברים בני 30-40 מתחילים איתה או מעירים לה הערות וכאלה. בעניין הזה יש לי להגיד לכם שלפעמים גברים זה מגעיל. ולבחורה יש לי להגיד שעד שהיא תגיע לגיל 26, גם בני 60 ינעצו מבטים בציצים שלה ברחוב. ואני לא מדברת על "מעבירים מבט". אני מדברת על מתקרבים ומסתכלים מקרוב. אפשר לחשוב מינימום רופאי ריאות. אפשר לחשוב התערבו בניהם אם הם אמיתיים או לא. כמה פעמים הייתי על סף לצעוק על איזה אחד שיתרחק ממני. ככה קרוב.

ואתם יכולים להגיד, "אם את לא רוצה שינעצו בך עיניים, אל תלבשי חצאיות קצרות וחולצות עם מחשוף". ואני אגיד לכם על זה שני דברים:

1. זין

2. זה בכלל לא משנה מה אני לובשת. בדוק.

ואתם יודעים מה הסיפור? אם אני מסתובבת לי ברחוב עם חצאית קצרה אני מצפה לזה. אני יודעת שבערך גבר 1 לכל 100 מטר הליכה ינעץ מבט. אני יודעת שזה יבוא, ואני יודעת להתמודד עם זה. אם אני לובשת ג'ינס גדול עליי ב-2 מידות וחולצה מרופטת- ינעצו בי עיניים גם ככה. ואז, זה יהיה מעליב. זה יהיה, "כוסשלהאמאשך, זה ג'ינס ענק וחולצה מרופטת, למה אני לא יכולה להסתובב בשקט ברחוב? תמותו כולכם!!!".

והייתי רוצה לספר לכם שזה משנה איפה אני בארץ, באיזה ימים, באילו שעות. שיש חתך גילאים. אולי משהו בעדה, בצבע עור, בדת. אין. זה כל כך רחב היקף, וזה כל כך מגעיל, וזה כל כך לא בסדר.

אתם יודעים שממש מגעיל לי ללכת ברחוב?

ואתם, אם אתם עושים את זה- תפסיקו. זה דוחה. וזה מבזה אתכם ממש הרבה.

אני לא חושבת שראיתי את עצמי פעם בתור יוצאת בשאלה. "יוצאת בשאלה" זה משהו גדול, עם הרבה משמעויות. אני פשוט הפסקתי להיות דתיה. גם כשאמרתי את זה להורים שלי (בנפרד), אמרתי להם שאני כבר לא דתיה.

אז היה את הבלבלות, שנים. ואז היה להפסיק להיות דתיה.

היום ראיתי את "חיים בשאלה". סרט קצר, חצי שעה, ששודר במוצ"ש (מצחיק להגיד מוצ"ש, כאילו "שבת" זה לא ברור) בערוץ 2.

חצי שעה לא הפסקתי לבכות.

מסתבר שהחוויות דומות. מסתבר שהן דומות בלי קשר למאיפה יצאת. הבית שלי לא חרדי, אני בקשר טוב עם ההורים והאחים, הכרתי חילונים לפני שהפסקתי להיות דתיה, הייתי כבר סטודנטית וזה לא שמצאתי את עצמי אבודה בעולם לא מוכר. ובכל זאת- מדהים כמה התחושות דומות.

אז מה אתם יודעים? כנראה שיצאתי בשאלה.

מצחיק ש-7 שנים אחרי, אני לא רואה את עצמי חילונית. אני בכלל לא יודעת להגדיר את זה. אולי לעולם לא אצליח. ואולי בעצם זה בכלל לא משנה.

אני יכולה להבין את גודל השינוי כשאני אומרת לאנשים שרק הכרתי "הייתי פעם דתיה" והם פשוט לא מבינים מה הקשר בין הדמות שהם רואים לילדת בנ"ע. או כשפתאום אני פוגשת חברות מאז, עם כיסוי ראש וכמה ילדים, ורואה חיים שונים כל כך שלא נראה שאי פעם היה בניהם משהו משותף.