הערב ישבנו אמא, אבא ואני לראות את "דרום אמריקה באופנוע"- הרכישה האחרונה של אמא.
חדורי נוסטלגיה, אהבת המולדת ותחושת שייכות, שקענו לראות איך בימוי של וולטר סאלאס והפקה של רוברט רדפורד עושות מהצֵ'ה, בערך, אלוהים.
חוץ מצ'ה שרמנטי במיוחד, הסרט מעלה כמה מחשבות:
1. 50 שנה עברו מאז הצ'ה וחברו אלברטו יצאו למסע שלהם, וההפקה לא הייתה צריכה להשקיע יותר מדי בעיצוב התקופתי. ארגנטינה, צ'ילה ופרו לא השתנו הרבה בזמן הזה, להוציא את הערים הגדולות
2. הבעיות שמעלים התושבים בסרט הן בדיוק אותן הבעיות מהן הם סובלים היום. רק החומרה משתנה, ולא לטובה
3. עם כל האחווה והחדוה שהסרט מעביר, סביר להניח שלכל השחקנים הצ'ילנים והפרואנים בסרט שילמו גרושים.
העניין החברתי הזה מגיע אחרי שניהלנו אתמול בשולחן שבת שיחה נוקבת על המשפחות השלטות בארגנטינה. זה משהו כזה: בכל פרובינציה (זה נשמע כ"כ רע מעוברת) יש איזו משפחה שהיא זאת שיש לה המון כסף. היא שולטת בפוליטיקה, בשוק, באדמות ובתושבים. במסווה דמוקרטי, כמובן.
וזה מזכיר לי, היוונים האלה היו כאלה מגניבים.
אוליגרכיה זאת מילה יפה. אני חשבתי שאוליגו זה מעט ואז לא קשה לעלות על המשמעות של "אוליגרכיה". חשבתי שזה מעט בגלל הקורס בביוכימיה, שבו אמרו לנו שיש מונומרים, דימרים, אוליגומרים (שומנים. שרשרות פחממיות קצרות- של מעט פחמנים, כביכול) ופולימרים. אז אוליגו זה שמן. שימו שמן על מים, ותראו איזו משמעות חזקה יש למילה הזאת.
עוד מילה יפה, דרך אגב, היא אפידמיה. אֵפּי זה על. מגפה ביוונית היא "על העם" (תודה לדלמוז).
בהנחה שרוב קוראי הבלוג קוראים יוונית באופן שוטף, הנה לכם מידע נחמד. זה היה מוגש לכם מטעם המחלקה ללימודים קלאסיים, אבל אין להם כסף אפילו להעלות אתר אינטרנט הגיוני. אז זה מטעמי בלבד.