וזה קשה, כן? אבל תראו, אני די שבורת לב פה.

ואני יודעת שאתם תגידו, "מה, זה היה בחור ממש דפוק". אבל זה הדפוק שהתאהבתי בו. וזה דפוק כי:

1. אם הדברים שאני הרגשתי שם לא היו הדדיים, אני לא יודעת איך אמור להרגיש משהו הדדי כבר

2. אני חושבת שזאת הייתה פעם ראשונה שבאמת ובתמים התאהבתי בבחור שהיה לי מול העיניים, ולא בגרסה המשופרת שתכננתי לעשות ממנו

3. כשאמרתי לדפוק הזה שאני לא יודעת מה יהיה אבל אני מוכנה ללכת על זה ולבדוק- כי אם אתה לא הולך על זה אתה לא יכול לבדוק- הדפוק הזה אמר, "אני פשוט לא רוצה להיות שם כשתחליטי שלא".

איזה דפוק.

מה שכן, אל תרחמו עליי על זה שנשבר לי הלב. גם אל תרחמו עליי אם לדעתכם זה קרה יותר מדי פעמיים בשנתיים האחרונות. ואל תגידו לי לשמור על עצמי כדי לא להפגע. אני מעדיפה את האופציה הזאת על להיות דפוקה קהת רגש שלא מסוגלת לקחת סיכונים.

אתמול הייתי בחנות אופניים. קניתי לעצמי כל מיני דברים לאופניים. זה נורא מגניב, האופניים הזה. יש לזה כל כך הרבה אביזרים ודברים.

בכל מקרה, אני בחנות, מדברת עם מוכרת סופר חמודה וקונה ממנה אורות לאופניים. פתאום מגיחה מהמאחורה של החנות איזו אישה, שצועקת על המוכר שהיה איתה, "מה, נראה לך הגיוני שאין לך מפרט למשהו במחיר כזה? מה זה פה? ואיפה אתה אומר שמייצרים את זה? בפינלנד? נראה לך באמת שהפינים לא שולחים מפרטים למוצרים שלהם? לכל שטות שמייצרים בסין שולחים מפרט!"

אז המוכרת שלי, שהייתה כנראה מנוסה יותר מהמוכר, ניסתה להרגיע אותה ושאלה אותה שאלות כאלה, בקטע טוב, של "וואלה, את מבינה בשיווק? במה את עוסקת?". וההיא עפה עליה, "אני מבינה בשיווק, במכירות, בכלכלה, במשפטים. למדתי הרבה מאוד דברים, ואני אומרת לך, אין מצב שאין מפרט למוצר הזה!". ואז המוכרת אמרה לה שהיא צודקת, ושהם באמת ביקשו לקבל את המפרטים האלה ועוד לא קיבלו, אבל שהיא תשמח להסביר לה על כל הפונקציות של המוצר מיד אחרי שהיא תסיים איתי.

אבל האישה הסופר-מלומדת לא הצליחה לסתום את הפה ל-2 דקות, ואמרה משהו על "לרכב על אופניים". אז המוכרת מיד תקנה אותה ל"לרכוב על אופניים". אז האישה אמרה לה שבנוסף לכל מה שהיא למדה, היא גם מאוד טובה בעברית, ואפשר להגיד גם וגם. אז המוכרת אמרה לה שבמקרה, אמא שלה בלשנית, ואין מצב לגם וגם, ופשוט אומרים "לרכוב על אופניים".

אז האישה הסופר-מלומדת המשיכה לצעוק ולברבר ולא סתמה את הפה לשניה.

לפני כמה זמן התחלתי לעבוד על פרוייקט גדול בעבודה. באמת משהו מגניב. השלב הראשון היה לאפיין.

לא משנה שהייתי צריכה להתעקש נורא שיתנו לי שבועיים-שלושה להבין צרכים ולאפיין כמו שצריך במקום סתם להתחיל לעבוד, בסוף זה קרה. הוצאתי מסמך איפיון מלא ומפורט שאתם לא מאמינים. לאחת תיקונים קלים, הוא אושר ע"י כל גורם בחברה שנהנה לאשר דברים.

אחרי שזה קרה, המנהל שלי בא עם רעיון נהדר- לשלוח את האיפיון לשותף עסקי שמאוד מתמצא בתחום, כדי שייתן את הצעותיו. וזה היה מבחינתי סוג של "עכשיו באים?". כאילו, אם הוא היה מעניין אותך באמת, היית משתף אותו מלכתחילה. ואם אתה גם ככה רוצה את ההערות שלו כדי שהוא ירגיש חשוב וזה ישפר את היחסים ולא תתייחס אליהן גם ככה- תגיד לי את זה ישירות כשאתה רואה שזה מציק לי.

שום דבר לא נאמר לי ישירות, אני קיבלתי סוג של "נראה מה יש לו להגיד, ואז נחליט מתוך זה מה ליישם ומה לא". בטוחה שהולכים להפיל עליי עבודה מיותרת שהייתה יכולה להחסך אם זה פשוט היה חלק מתהליך האיפיון (בשביל זה הוא נועד, כן?), שלחתי את הדברים לגורם הסופר-מתמצא הזה כדי לקבל את הצעותיו.

היום קיבלתי תשובה מהגורם. משהו בסגנון, "זה נראה מצוין, עבודה טובה. אני כבר מת לראות את זה באוויר".

אז לא רק שמבחינת הראש צוות שלי ההערות של הגורם היו בקושי מנייס טו האב, וכל הסיפור הזה נועד לתת לו להרגיש שותף- לגורם עצמו זה עניין את התחת וכל מה שהוא רצה זה לגרום לראש צוות של להאמין שהוא אחד כזה שישמח לשתף פעולה, ככה בחינם, ולתרום מנסיונו העשיר למען הצלחת השותפות הזאת, ובפועל לא לתרום שום דבר.

ואני לא יודעת אם זה מן משהו כללי כזה שאנשים עושים, לשאת ולתת בעצות שלא שוות כלום כדי להרגיש נורא חשובים ונורא שותפים.

אני צריכה גם?