הודעה קולית:

קאיה, שלום, מדבר האיש מהועדה. אני שמח לבשר לך שהתקבלת לתואר שני עם מלגה. תבואי לקחת טפסים. להתראות".

שיחת טלפון:

קאיה, שלום, זאת צפי מהמעבדה של ביג פרופ'. מה שלומך?

ביג פרופ' ביקש ממני לבשר לך שקיבלת את המלגה והכל בסדר.

שיחה עם פרופ' צור:

קאיה? שמעת את החדשות?

כן, מלאה.

עברת דרך ארוכה עד שקיבלת את זה. אנחנו שמחים מאוד. שיהיה בהצלחה.

כשנרגעתי מכל העניין הזה, הלכתי שוב לפרופ' צור לשאול אותה מה אנחנו (אני) עושים עכשיו. היא אמרה לי לקחת את החומר של מיכל, בחורה שעשתה אצלנו פרוייקט קיץ ולעבד את הנתונים באופן חכם ורציני יותר. כשאני אסיים, ועד אז אני אהיה גם הרבה יותר בעניינים, נוכל לראות מהן השאלות שעומדות על הפרק בשביל התיזה. ואם אני רוצה לחזור על הניסוי- "את כבר בת בית אצלנו, את יודעת איפה התאים ואיפה המקרוסקופ".

well, חברים. אני סטודנטית מן המניין לתואר שני בביופיסיקה.

הייתי אמיצה מספיק להתקשר אליו רק היום בצהריים, אחרי שאתמול האיש מהועדה נתן לי תשובה סופית: אין מלגה בשבילך.

- רציתי לספר לך שדיברתי אתמול עם האיש מהועדה, והוא אמר לי סופית שלא אוכל לקבל מלגה

- כן, אני יודע. הוא דיבר איתי לפני שעה. תראי, מה אני אגיד לך? אני מבין אותו, הציונים שלך על הפנים. אם כמה שאני מחבב אותך וחושב שאת מוכשרת, את לא יכולה לקבל מה שמקבל מישהו שסיים עם ממוצע 100, או אפילו 85. ברצינות- הציונים שלך על הפנים. בגלל שאני מכיר אותך, ובאמת הפידבקים שאני שומע עלייך מהצוות מצוינים, ואני רוצה שתישארי איתנו אני מוכן לתת לך חצי מלגה.

ללא מעודכנים מבניכם, חצי מלגה אומר כמה מאות שקלים בחודש (לא הרבה), ופטור מלא משכ"ל. אלוהים, ואני כבר חשבתי שהוא הולך להעיף אותי מהמעבדה שלו בבושת פנים עם כל ה"על הפנים" הזה שלו.

- אבל אני רוצה שיהיה ברור שחצי מלגה לא אומר חצי סטודנט.

- זה ברור, אין לך מה לדאוג בקשר לזה.

- ושיהיה לך ברור שזה בגלל שאנחנו מכירים אותך ויודעים למה את מסוגלת להגיע, אחרת לא הייתי מקבל אותך. אני רוצה לספר לך משהו, שתביני: בא אליי סטודנט, לומד הנדסה ויש לו תואר ראשון בביולוגיה, ועושה הסמכה לרבנות. אבל מה? ממוצע 82. אז המחלקה לא מוכנה לקבל אותו, ואני לא מוכן לשלם עליו. את מקרה מיוחד מבחינתינו.

- אני מבינה. תודה.

- זה לא עניין של להודות, הרווחת את זה ביושר בשנה שעבדת אצלנו. אני רק רוצה לשמוע ממך שבסופו של דבר נוכיח למחלקה שאני צדקתי כשהשקעתי בך, והם טעו.

עכשיו רק נותר לקבל מעל 90 בכל הקורסים ולהיות המסטרנטית הכי טובה שלו ever. הבעיה היחידה שאני רואה במטרה הזאת היא הציונים של הקורסים. נו, יהיה בסדר.

היה כיף בחתונה. היה כיף כי לא נחנו לרגע, כי בכל שיר ושיר נתנו את כל האוויר בראות.

בדרך הביתה, גלגלצ לא מצאו משהו טוב יותר משירי אהבה לשים. ככה התחילו ה-3 יחנע שהיו איתי באוטו לרכל על בחורים. לא על בחורים שהיו בחתונה, כן, כי לא היה שם שום דבר שהיה אפשר לשים עליו את העיניים- אלא בכללי, על כל מיני. ואז חשבתי לעצמי, על רקע ארכדי:

כשאני אמצא בחור שיהיה כיף איתו ויהיה אפשר לאכול ולבשל איתו כמו עם יוסי, שיהיה פתוח וחנון כמו רועי, יהיה מתוק כמו צביקה ויעשה לי גורו-גורו בבטן כמו שלא עשו לי אף פעם, סביר להניח שגם אני אתחתן.

בעצם, גם הגורו-גורו בבטן לבד יספיק.

אני אוהבת ללכת בגשם. יותר מזה, אני לא מבינה למה גשם כ"כ מפריע לכל שאר האנשים סביבי. אני לא מבינה מה הצורך ללכת עם הניילון הזה על הראש שחוסם את שדה הראיה בצורה כמעט מוחלטת, ודואג רק שהראש לא יהיה רטוב- הרי הנעליים בכל מקרה נכנסות עמוק אל תוך השלוליות.

ללימודים הגעתי באיחור קל (בלי קשר לגשם, פשוט לא קמתי), ומיד אחרי השיעור הבודד שיש לי היום (נוכחות חובה) נסעתיי לעבודה. כל הדרך מתחנת האוטובוס ועד המשרד, קיבלתי מיני הצעות מהעומדים בדרך. השומר של הקניון, למשל, הציע לי לקחת את מעיל הגשם הצהוב שלו. כשסירבתי, הוא איחל לי הצלחה ואמר לי להיות חזקה.

כשהגעתי למשרד הורדתי מעליי את המעיל הרטוב, נכנסתי למחשב שלי והלכתי להכין לי תה ירוק. במטבח היו מירב ומעיין. "מה? יש כזה גשם חזק בחוץ?", שאלה מירב. "כבר לא", עניתי, "אבל ירד קודם". מעניין הוסיפה מין "וואי וואי" עם משיכת שפה כזה, ואני לא הבנתי מה הן רוצות ממני. אז השיער שלי רטוב, אז מה?

בשלב הזה, הסתכלתי למטה וראיתי שני עיגולים רטובים, על הציצים שלי.

כשיש אירוע כמעט-משפחתי (חברים קרובים מאוד) ואני הולכת אליו עם מכנסיים, אין מקום לספק: אני בהחלט לא דתיה.

זה עושה לי כל מיני דברים בבטן, לראות כמה התרחקתי.

השבת יש לי שבת כלה של חברה. זה אומר להגיע אליה איזה חצי שעה לפני כניסת שבת, וללכת לבי"כ ולשיר כל מיני "עוד ישמע" ברחוב ועניינים. וזה כ"כ לא קשור אליי, הדברים האלה. גם להעביר שבת שלמה בלדבר על אירועים, שמלות כלה וכיסויי ראש לא קשור אליי. אני כבר רואה את הערימה של "מתחתנים" אצלה בבית ושכולנו נעבור על כולה.

המרחק ביני לחתונה הוא אינסופי יחסית למימדי החיים שלי.

בדיוק כשהתנפח לי האגו עם זה שאני בחורה אמיתית, שמו לי אותו בפריזר. מי? ד"ר הלל.

הייתי הבוקר אצל ד"ר הלל, הגינקולוג. ד"ר הלל, גבר כבן 50 ונחמד ביותר, קיבל אותי באיחור קל. אחרי שאמרתי לו שאני באה לבדיקה תקופתית ושום דבר לא מציק לי, הוא אמר לי ללכת אל מאחורי הפרגול, להוריד בגדים תחתונים ולפתוח את החזיה. בדיוק אחרי זה הוא קיבל טלפון.

ככה יצא שחיכיתי כמה דקות (משהו בין 2 למיליון) ישובה על המיטה שם. אה, כן, אחד הדברים הכי כיפים אצל ד"ר הלל הוא שיש לו מיטה כזאת של רופאים ולא כיסא מפחיד שפותח את האמ-אמא. בכל הזמן הזה, שהיה בהחלט מביך, לא נותר לי אלא להסתכל על הרגליים שלי ולתהות למה אני מגיעה לגינקולוג עם שיערות ברגליים, ובכלל- מה פתאום אני מסתובבת ככה.

- את לוקחת גלולות עכשיו?

- לא.

- אבל לקחת, כן?

- לא, הבאת לי אז את המרשם, אבל לא קניתי אותן

- למה לא?

- כי אני שונאת לקחת גלולות

- אז איזה אמצעי מניעה יש לך?

- קונדומים

לא רציתי להגיד לו בשביל פעם בטריליון זמן, אין סיבה להשקיע בכדור כל יום. חוץ מזה, סרטן צוואר הרחם הוא ככל הנראה וירוס שנמצא בזרע- כך שבכל מקרה עדיף קונדום.

אז הרחם תקין, צוואר הרחם תקין והשחלות תקינות. הוא לא דואג לי בריאותית, ד"ר הלל, אבל הוא היה רוצה שאני אעשה בדיקת דם כדי לבדוק את רמת ההורמונים הגבריים. אם יסתבר שהרמה גבוהה, הוא ימליץ לי מאוד לקחת גלולות, אפילו שאני שונאת את זה.

יכול להיות שיש גבר קטן אי שם, וד"ר הלל רוצה לרצוח לי אותו עם הורמונים נשיים.

אם העפתם מבט ברשימות, אולי שמתם לב לעוד משהו שעובר עליו קו חוצה.

היום התחלתי ללמוד סיף.

אוהד, המאמן, אפילו אמר שקלטתי יפה.

אני מרוצה.