השבוע קראתי פוסט של בת 18 שמתלוננת על זה שגברים בני 30-40 מתחילים איתה או מעירים לה הערות וכאלה. בעניין הזה יש לי להגיד לכם שלפעמים גברים זה מגעיל. ולבחורה יש לי להגיד שעד שהיא תגיע לגיל 26, גם בני 60 ינעצו מבטים בציצים שלה ברחוב. ואני לא מדברת על "מעבירים מבט". אני מדברת על מתקרבים ומסתכלים מקרוב. אפשר לחשוב מינימום רופאי ריאות. אפשר לחשוב התערבו בניהם אם הם אמיתיים או לא. כמה פעמים הייתי על סף לצעוק על איזה אחד שיתרחק ממני. ככה קרוב.
ואתם יכולים להגיד, "אם את לא רוצה שינעצו בך עיניים, אל תלבשי חצאיות קצרות וחולצות עם מחשוף". ואני אגיד לכם על זה שני דברים:
1. זין
2. זה בכלל לא משנה מה אני לובשת. בדוק.
ואתם יודעים מה הסיפור? אם אני מסתובבת לי ברחוב עם חצאית קצרה אני מצפה לזה. אני יודעת שבערך גבר 1 לכל 100 מטר הליכה ינעץ מבט. אני יודעת שזה יבוא, ואני יודעת להתמודד עם זה. אם אני לובשת ג'ינס גדול עליי ב-2 מידות וחולצה מרופטת- ינעצו בי עיניים גם ככה. ואז, זה יהיה מעליב. זה יהיה, "כוסשלהאמאשך, זה ג'ינס ענק וחולצה מרופטת, למה אני לא יכולה להסתובב בשקט ברחוב? תמותו כולכם!!!".
והייתי רוצה לספר לכם שזה משנה איפה אני בארץ, באיזה ימים, באילו שעות. שיש חתך גילאים. אולי משהו בעדה, בצבע עור, בדת. אין. זה כל כך רחב היקף, וזה כל כך מגעיל, וזה כל כך לא בסדר.
אתם יודעים שממש מגעיל לי ללכת ברחוב?
ואתם, אם אתם עושים את זה- תפסיקו. זה דוחה. וזה מבזה אתכם ממש הרבה.
בפעם הראשונה שנפגשנו, הוא אמר שהוא לא סיפר לאף אחד שאנחנו נפגשים שוב, כי הוא לא רוצה לשמוע את מה שלחברים שלו יש להגיד על זה. לכן נורא הפתיע אותי כשאחיו התקשר, ולקראת סופ השיחה בניהם הוא אמר לו, "אני פה בבית עם קאיה".
אז שאלתי אותו, כאילו, אם הוא בסוף כן סיפר לחברים שלו וזה. והוא אמר, "ככה, בקטנה, שנפגשנו כמה פעמים. לא אמרתי להם שחזרנו או משהו". ואני אמרתי לו, "אה, חזרנו?". והוא היה כל כך נבוך, ולא ידע מה להגיד, וזה היה חמוד נורא.
אז, מה אתם יודעים? מצב חזרנו. שזה מצחיק, כי אני לא חושבת שממש "היינו". אני לא חושבת שהוא חבר שלי. הוא גם לא היה חבר שלי אז.
אז, מה אתם יודעים? אולי יש לי חבר ואני לא יודעת...
היום הייתה צניחת הסולו הראשונה שלי. זה אומר שהייתי באוויר לגמרי לבד. זה גם אומר שסיימתי את הקורס. וזה היה מאוד מגניב.
ואז עליתי לצניחה שניה (שזה, למעשה, צניחה 12 שלי) והיא הייתה גרועה ממש. וזה ממש מבאס אותי.
לפחות לא התרסקתי בטירוף באף אחת מהצניחות. ואמנם אני לא נוחתת על הרגליים עדיין, אבל אני לא משתטחת על הקרקע כמו איזה בובת סמטרטוטים. ושום דבר לא כואב לי, ואין לי סימנים כחולים. זה התקדמות.
***
שמת לב שכשאנשים באים לעשות צניחת טנדם (צניחה מחוברת למדריך) הם מביאים איתם מלא מלא אנשים. ומתסכלים, ומצלמים וצוחקים. לגיטימי. והיום אני שומעת איזה שני מלווים כאלה מדברים, ואחד אומר לשני, "בא'נה, אחי, הכי כיף לראות אותם מתרסקים".
***
הקורס היה לי קשה נורא. אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי ממש גרועה במשהו. כאילו, אני מבינה מה צריך לעשות, אני ערנית ורגועה יותר מפעם לפעם, ובכל זאת- הצניחות לא הולכות חלק. עד כדי כך שבצניחה האחרונה בקורס המדריך אמר לי, "תראי, צניחה כזאת לא הייתה עוברת אצלי לסולו. אבל אני רואה שאת רגועה, נהנית ומתפעלת את עצמך נכון. אני לא דואג שפתאום תתהפכי שם על הגב ולא תדעי לצאת מזה. אז יאללה, תעלי לצנוח לבד".
***
אז כן, אני קצת גרועה. ואני קצת מתרסקת. אבל באופן כללי, יש שתי אפשרויות:
1. להתגבר על הפחד, לשחרר את הראש, ללמוד לנחות על הרגליים ולהתקדם הלאה עם הדבר הזה שהוא באמת- אחד הדברים הכי כיפים שעשיתי אי פעם
2. לעמוד מהצד השני של הגדר ולהגיד כמה כיף זה לראות אנשים אחרים מתרסקים.
הבוקר, בחור יחסית ישן שלח לי הודעה. שהוא שוב חלם עליי. משהו על סקס. והוא רוצה שאני אבוא להגשים לו את החלום.
הסיבה שכבר כמה זמן אנחנו לא נפגשים, היא שהוא מאוהב באיזו בחורה. ואני אמרתי לו שלא מתאים לי להיות במיטה עם בחור שמאוהב בבחורה אחרת. הוא, כמובן, לא מסכים איתי. הוא חושב שבגלל שמה שהיה בנינו היה בכל מקרה בלי מחוייבות או רגשות, זה לא צריך להיות לי איכפת.
הסברתי לו, שגם ללא רגשות או מחוייבות, אני ממש ממש מעדיפה שהגבר שאני שוכבת איתו לא יחשוב על בחורה אחרת בזמן שזה קורה. והוא אמר שעוד לא נולד הגבר שיחשוב על מישהי אחרת בזמן שאני בסביבה ועושה את הקסמים שלי. ואני אמרתי לו שכן נולדו הרבה גברים שיגידו כל דבר כדי שאני אפעיל עליהם את הקסמים שלי. ואז הוא שיחק אותה נעלב, כי מה פתאום אני קוראת לו שקרן.
אני באמת מתקשה להבין מה הבעיה של בחורים להבין שגם אם אני סבבה עם סקס בלי מחוייבות, זה לא מחייב אותי לרצות את זה איתם בכל פעם שבא להם, ועוד בצורה שבא להם.
אגב, זה נגמר בלהסביר לו מפורשות שלא מתאים לו לבוא אליו למשרד, לרדת לו וללכת, ושבשביל זה יש בחורות בכסף. כשהוא שאל, "מי אמר שזה יגמר בירידה?", הסברתי לו שבתוספת של כמה שקלים, הבחורות האלה גם עושות יותר. ולא הייתי יוצאת עליו ככה אם א. לא הייתי מסובכת עם הבחור השני ואובר-רגישה בגלל זה, וב. הוא לא היה קורא לי שואב אבק.
זה היה ממש מפתיע. שיחה שבאה משום מקום ברביעי בערב. במקרה, או שהוא חיפש אותי. אני לא יודעת.
זה התחיל בשיחת אקסים- מה בדיוק קרה, ומה זה היה ולמה ככה. וזה המשיך לשיחה רגילה, כאילו לא עברו איזה חודשיים מאז. וזה הגיע לפגישה בחמישי.
הוא ניגן על הפסנתר שלו בהתחלה, ושר. הרי בשביל זה באתי, רשמית, לשמוע אותו מנגן. הרי אף פעם לא יצא. ואני אומרת לכם, זה היה כל כך יפה שכמעט בכיתי לי שם. וכשהוא סיים אמרתי לו שלא הכרתי את השיר. והוא אמר, "כי זה שלי". ואני כולי הופתעתי שמכל הדברים שהוא היה יכול לנגן, זה מה שהוא בחר.
ואז היו מלא דיבורים. ואז מלא שתיקות. והוא אמר, "מה חשבת, שתבואי לפה ואני אנגן לך וזהו?". אמרתי לו, "אין לי מושג מה חשבתי, אבל רציתי לבוא". ואז עוד קצת דיברנו. ואכלנו טוסטים ועגבניות וזיתים. וראינו מכבי.
והיה מצחיק שזה לא להאמין. הבחור הזה קורע אותי מצחוק. לא כי הוא עושה שמיניות באוויר כדי להצחיק אותי. סתם כי מצחיק איתו.
ונשארתי לישון.
ובצהריים היום הלכנו לקפה בחוץ.
ומצד אחד הרגיש כאילו שום דבר לא השתנה, כי היה קליל ומצחיק וזוגי כזה. ומצד שני, הכל היה שונה. כי הכל היה על השולחן. כאילו משהו שהיה פקוק ולחוץ נפתח.
ואני לא בדיוק יודעת מה יהיה איתנו עכשיו. ובכל זאת, לא הייתי משנה שום דבר בשעות האלה ביחד.
זה נהיה מוגזם, אבל אין לי זמן. זאת אומרת, העבודה שלי סבבה. בתוך העבודה. להגיע אליה זה שעה וחצי לכיוון. זה מתסכל אותי מאוד. אם נוסיף את זה לאימון לפני או אחרי העבודה (או שניהם, כשאני מתפרעת)- אנחנו נשארים ללא זמן. אני מתכוונת, ממש, לא "אין לי זמן" כזה של דודו טופז.
כי ביום יש 24 שעות. 8 מהם ישנים (כולל את הפעולות לפני/אחרי השינה). 9 מהם עובדים (ואני ממש עובדת איזה 7.5 מתוכם, שזה מלא). זה משאיר אותנו עם 5. אם 3 שעות מזה הולכות על נסיעות, זה פשוט מוגזם. ממש הרבה מוגזם.
ואמרתי להם, "תסדרו לי חניה פה, הכל יהיה טוב יותר". הם אמרו לי "זין". זה לא היה נחמד.
אז אני מתנדנדת הרבה בין "אני מתה על העבודה שלי" ל"אני שונאת את העבודה שלי" לאחרונה. זה מקשה עליי.
אבל דיברתי על זה כל כך הרבה לאחרונה, שלא בא לי יותר. מה גם שלהמשיך לעבוד על זה יגרום לי להתפטר. התסכול הורג אותי. וזה בסדר, זה לא שאני מסתירה את התסכול שלי מהמנהלים שלי. הם בכל זאת לא מתכוונים להביא לי חניה, גם אם זה אומר שאני עוזבת מחר.
והכל מבולגן נורא. בחיים, באופן כללי. ובדרך כלל כשמבולגן לי אני לא מדברת עם אף אחד, אבל כותבת. ואם אני לא כותבת, כנראה התקופה הזאת באמת לא משהו.
אבל, עזבו עכשיו. יש לי בשבילכם פדיחה לא מהעולם הזה. ג'ייב באני, מכירים? אתם לא מפסידים הרבה אם לא. זה שיעור באיך להרוס שירים ולהכניס ואתם היישר לאולם החתונות. אני בכלל לא זוכרת איך הגעתי אליהם. כנראה איזה הורדה שלא התכוונתי אליה, ואז נשאבתי. יש לי את כל הסינגלים שלהם באייפון, כולל תמונות של האלבומים והכל (אבל זה, אולי, רק כי אני חולת רוח. קצת).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
