של שבוע שעבר.

האם את סובלת/ אי פעם סבלת מהפרעת אכילה כלשהי?

לא.

לצערי לא.

האם את אוכלת בשביל הכיף או בשביל לשרוד? (חיה בשביל לאכול או אוכלת בשביל לחיות?)

בשביל הכיף, ברור.

סנדוויץ' טונה מהסופר של האונ' זה מעדן. וזה עוד לפני שהיכרתי לכם את השווארמה הצמחית של עיגולדים.

משהו משהו.

האם אכילה מלווה אצלך ברגשות אשמה?

לא.

לצערי לא.

אפילו סופגניות לא גורמות לי לרגשות אשם.

את מעדיפה לאכול בסתר או ליד אנשים?

עם אנשים.

בייחוד כי אני אוהבת לבחון נימוסי שולחן.

מה תגובתך למראה אנשים שמנים ברחוב (או בכל מקום אחר)?

"נכון שהיא יותר שמנה ממני?"

לא, "יש לכן גוף שונה" זאת לא תשובה לגיטימית, ביחוד לא אם זה נכון.

אנשים שמנים צריכים לרזות, להשלים עם מה שיש, או להיכחד מהעולם?

אתם לא מבינים- אנשים שמנים זה טוב.

אפשר להתכרבל איתם בחורף, החיבוקים שלהם הרבה יותר שווים.

מה השריטה הכי גדולה שלך לגבי אוכל?

אני לא אוכלת ביצים.

אל תנסו לעבוד עליי, ואל תגידו לי "זה רק טיפ-טיפה".

אני מרגישה את זה.

לא ביצה קשה, לא ביצה רכה, לא ביצת עין, לא ביצה בסלט טונה, סלט אבוקדו או סלט תפוחי אדמה.

לא לחם צרפתי, לא שקשוקה, לא פשטידה שמרגישים בה את הטעם של הביצים. גם לא חביתה.

אני לא אוכלת ביצים.

האם את סופרת קלוריות?

בחייכם, אני לא יודעת לסכום מספרים כ"כ גדולים...

מה ההגדרה שלך להפרעת אכילה? האם את חושבת שיש לך גישה בריאה לאוכל?

אני לא יודעת. כן, נו. אם לא הייתה לי גישה בריאה לאוכל הייתי נראית הרבה פחות... בריאה.

ג'יזס, 3500 כניסות. עגול. בחיי, אני ממש מקובלת.

אתמול קפצתי לסופר-פארם. שמפו, פלסטרים ושעווה לפנים.

"אין לכם שעווה לפנים?", שאלתי את אחת העובדות שם שהיא במקרה גם החברה הכי טובה שלי. "אני חושבת שנגמר לנו שבוע שעבר", היא ענתה. "שבוע שעבר?!", התפלאתי, "ככה מחדשים מלאי?", "עזבי אותך", היא אמרה לי, "לכי לכל-בו אהובה, יש שם שעווה לפנים למיקרו".

וואי, וואי. למיקרו? השעווה שלי לפנים היא כזאת שבאה בתוך מגשית אלומיניום ושמים אותה על האש. גאוני, שעווה לפנים שמוכנה תוך שתי דקות.

כל-בו אהובה היה חוויה. אני לא חושבת שהייתי שם מאז גיל 15. יש שם הכל: החל מעפרונות עיניים ב-8 ש"ח (היפואלרגנים, ברור) ועד כובעי ברט. קניתי שעווה לפנים למיקרו (הירוק יותר טוב, ככה אמרו לה) וכובע, כמובן (20 ש"ח). מרוצה וטובת לב חזרתי הביתה (ואז ביאסו אותי עם הסופגניות, אבל זה סיפור שכבר סופר).

היום, יום חופש. הנחתי שאני אקום ב-10, אעשה לעצמי מיני-יום-טיפוח ואצא בדרכי לקניות ציוד משרדי ולמוזיאון. יצא שהתעוררתי כבר ב-7:30 והחלטתי לנסות את השעווה החדשה שלי.

ההוראות היו ברורות: להוציא את המכסה, לשים במיקרו לזמן שתלוי בעצמה של המקרוגל ולכן היצרנים לא יכולים לנקוב במספר או טווח, לבדוק שזה לא חם מדי, למרוח שיכבה של 4 מ"מ (WTF) עם כיוון צמיחת השיער, לחכות שזה יתקרר קצת ולמשוך נגד כיוון הצמיחה. את כל הדברים האלה כבר עשיתי אי אלו פעמים בחיי. מעולה.

אז שמתי את השעווה במיקרו לדקה. זה בקושי התחיל להיות נוזל. שמתי לעוד דקה והלכתי לצחצח שיניים. כשחזרתי לפתוח את המיקרו- חשכו עיניי: הכלי נמס יחד עם השעווה, נעשה בו חור והכל נשפך החוצה.

אחרי שהראיה חזרה אליי, זה היה סדר החשיבה והפעולה:

1. לשפוך את זה לכיור כשזה עוד נוזלי. לא- הצנרת שלי תיסתם.

2. אז לשים סמטוט בכיור. עדיף לזרוק סמרטוט ולא להחליף צנרת.

3. בסדר, נשאר עוד מלא. פשוט לשטוף.

4. לא, לא, לא. עכשיו גם הורדת את הטמפ' וזה התקרר והתקשה (קיבול החום של המים), וגם ככה לא היית יכולה לשטוף את זה במים (שעווה היא שמן. שמן ומים? קשרי ו.ד.ו. וקשרי מימן?) את צריכה סבון כלים (סבון? ראש פולרי וזנב הידרופובי? מעולה)

5. חזרה למיקרו והוצאה. קודם להוציא מה שאפשר פשוט בסכין. לחזור על הפעולה הזאת כמה פעמים, עד שהשימוש בסבון יהיה אפקטיבי.

6. סבון כלים וספוגית. אה, כן, הספוגית גם ככה ספוגה במים, את צריכה אחת חדשה ויבשה. שוב למקרו, שוב סבון, ספוגית חדשה.

כל התהליך הזה נמשך כחצי שעה. על כן מתעוררות כמה שאלות:

1. האם מי שהתאים את הכלי למוצר לא חשב על זה? מקדמי בטיחות? משהו?

2. האם יכול להיות שהיצרן היה בסדר אבל השעווה עומדת אצל אהובה כבר 10 שנים והחומר התעייף?

3. האם הידע שלי בכימיה עזר לי לנקות את צלחת המיקרוגל?

4. האם נראה לכם הגיוני ששעה מיום החופש שלי הולכת על ניקוי שעווה+ כתיבת פוסט, ולא רק זה- גם לא יהיה לי איך להוריד שיערות עכשיו?

הרבה שאלות, מעט תשובות.

אתמול שאלתי את אבא: "אבא, לא הבאת סופגניות?", "לא", הוא אמר לי, "אני אביא מחר כשכולם יהיו בבית".

אז היום, מהבוקר אני אומרת לעצמי: "יו, איזה כיף, אני אגיע הביתה ואני אוכל סופגניה". גם מכל חבריי לספסל הלימודים לא חסכתי את הבשורה.

אז אבא ואחותי חוזרים הביתה, אני ואחי כבר היינו בבית, והוא קורא לנו להדליק נרות. "בכיף", אמרתי לעצמי, "נדליק נרות ואז נוכל סופגניות כל המשפחה ביחד, איזה יופי". אז הכל טוב ויפה, רק שאבא לא הביא סופגניות בכלל! למה לא? כי אחותי הסיטה אותו! היא אמרה לו לא להביא כי זה משמין! אין לה תירוץ יותר עלוב מזה? כן, אני יודעת שסופגניות זה פצצת פחממות ושמן. כן, אני יודעת שזה לא בריא. ולא, זה ממש לא מעניין אותי.

סופגניות זה חנוכה, חנוכה זה סופגניות.

לטקעס זה לא פצצת פחממות ושמן? מצות זה בריא? קניידלעך זה דיאטטי? גפילטע פיש זה מזון בריאות? מה אתם נתפלים לי על סופגניות?

בחיי, אני כולי מבואסת. לא קצת, לא חלק. כולי מבואסת.

אני רוצה סופגניה.

ואל תגידו לי "אז תלכי ותקני", זה לא אותו דבר.

ועכשיו לדברים פחות חשובים:

1. אני הולכת להגיע למעבדה ביום שישי. למה? להעביר תאים, כי אני צריכה אותם בני יומיים ביום ראשון.

2. בשיעור האחרון בתרמודינמיקה דיברנו על מנועים (כן, אני עושה קורסים של פיזיקה תואר ראשון. תצחקו עליי). כל פעם שהמרצה רצה לחשב את הנצילות של המנוע, הוא אמר "נחשב עכשיו את הנצילות, או הניצולת, אני לא יודע מה נכון". כ"כ הרבה פעמים הוא אמר את זה, שנכנס בי הספק. אז שאלתי את אבן שושן. כמובן, לא הסתפקתי בזה: גם שלחתי אי-מייל למרצה וסיפרתי לו מה אבן שושן אמר (אם גם אתם תוהים, אז זה נצילות ולא ניצולת).

3. היום כשאחד הדוקטורים שאני עובדת איתם חזר למעבדה וישב לאכול, אני ישבתי איתו (לא אכלתי) וסיפרתי לו על התוצאות האחרונות שלי. בהתלהבות.

4. אני מגישה את כל השיעורי בית שלי. אני גם עושה אותם לבד.

אני מפחדת מהמסקנות המתקבלות מ-4 העובדות האחרונות.

הסיפור עם אורנג'?

דיבר איתי אלעד, נציג קשרי לקוחות. "צר לי שאת מרגישה ככה, לא הייתה שום כוונה לפגוע בך". כן, אני מרגישה עד כאן כמה צר לך, גם בקול שלך שומעים. "זה באמת מה שעשינו- לקחת את מספרי התעודות זהות ולשלוח תכתובת ברוסית- אבל לא מתוך כוונה רעה, אפליה או גזענות חס וחלילה. זאת החלטה עסקית". יופי.

אבל זה לא הכל- כל מי שסיפרתי לו על העניין הגיב בערך באותו אופן: "בסדר, אז הם אידיוטים, הם היו גם יכולים לבדוק איפה נולדת", או לחילופין "מה העניין? פשוט תגידי להם שלא ישלחו לך מכתבים ברוסית".

זה אומר שדברים לא השתנו פה מאז שנות ה-50. זה אומר שגם אם אני אקבל יום אחד את פרס ישראל על תרומתי בתחום המדע אני אהיה עולה, ותיקה יגידו עד אז. זה אומר שהמדינה הזאת שנבנתה ע"י מהגרים עדיין לא יודעת מה לעשות איתם.

אז במקום לשים אותם במעברות נשים אותם במרכזי קליטה, ניתן להם גם אולפן ב', ניתן לילדים הקלות בבגרויות. ניתן הקלות מס בקנית רכב ומוצרי חשמל.

כל זה בכלל לא משנה אם קרובת משפחה שלי (כן, כן) תמשיך ותגיד "כן, כל העולים החדשים האלה מקבלים בית בחינם, רכב בחינם, לוקחים את כל מקומות העבודה והילדים שלהם לומדים בחינם באוניברסיטה". איכשהו, יש לי תחושה שהיא לא היחידה. למה יש לי תחושה כזאת? כי ברגע שאני אומרת למישהו שמפריע לי ששולחים לי תכתובת לפי מס' תעודת זהות הוא אומר לי "אם היו אומרים לך שיש לך הנחה זה לא היה מפריע לך".

זה אומר שתחושת השייכות שלי פיקטיבית.

אם יום אחד, חס וחלילה, אשאר בלי עבודה, אני לא אהיה בסטטיסטיקה של ישראלים בלי עבודה אלא של עולים בלי עבודה- אפילו שעליתי לארץ בגיל 13 וכל הבניה המקצועית שלי הייתה בארץ.

אם אצליח, אהיה בין העולים שהצליחו.

זה מזכיר לי כשקיבלתי איזשהו פרס הצטיינות בכיתה י"ב. העניקו את הפרסים בטקס של העיריה, במעמד ראש העיר וכל הבלה בלה. אז אומרים את השם שלי, אנשים מוחאים כפיים, ומה בא מיד אחרי? "קאי עלתה לארץ בשנת 97'". כאילו שזה משנה במשהו את העובדה שהצטיינתי בלימודים. זה בכלל לא מידע רלוונטי למי שיושב בטקס. זה אפילו לא מידע שהיה מונח לפני ועדת הפרסים כשהם החליטו להעניק לי את הפרס.

עוד חודש ו-3 ימים אני אהיה אזרחית ישראל תשע שנים. אזרחית ישראלית דוברת עברית ללא רבב, סטודנטית לתואר שני, עם רוב גדול של חברים ילדי הארץ. קליטה מוצלחת, ללא ספק.

מזל שאורנג' נתנו לי הטבת זמן אוויר של רבע שעה בחודש למשך שנה. ככה, להרגשה הטובה.

1. פתחתי חשבון בנק חדש. סטודנט, אמרתי להם. תעודה, הם אמרו לי. יש לי ישנה, אמרתי להם, והחדשה תגיע עוד שלושה שבועות. בסדר, אמרו לי, כשיהיה לך תביאי. בינתיים מה? אני מקבלת הודעת חיוב על סך 10 ש"ח- דמי טיפול חשבון לחודש נובמבר. שתהיו בעניינים- סטודנט לא משלם דמי ניהול חשבון.

אז הלכתי לשם היום. היא אמרה לי- או קיי, מהיום והלאה את לא משלמת. אמרתי לה- יופי, מעולה, אני רוצה גם זיכוי על ה-10 ש"ח שחייבתם אותי. היא אמרה שלא, שאם הבאתי את האישור עכשיו, אין זיכוי רטרואקטיבי. אני הסברתי לה שאם אני סטודנטית שנה רביעית, ועברתי עכשיו מתואר ראשון לשני- מן הסתם אני סטודנטית בשלושה שבועות האחרונים. בגלל שיש להם פה מקרה מיוחד, אז שהם יהיו מיוחדים גם ויזכו אותי רטרואקטיבית. אז זיכו. וגם קיבלתי 120 ש"ח לקניות בדיונון (מתנות לסטודנטים וזה, ולא שהם הציעו לי אותה- כמובן. הזכרתי להם שזה מה שרשום באתר האינטרנט שלהם) כך שבקרוב אקפוץ לאונ' ת"א לקניות.

2. ביחד עם חשבון האורנג' קיבלתי דף הסבר. יפה מצידם להסביר. רק מה? אני לא מבינה רוסית, כמה חבל. אז מה, אתם בטח אומרים לעצמכם, אז שלחו לך בטעות דף ברוסית, מה הסיפור? אם כן, אני אסביר. בגלל שכנראה היה נורא קשה למשרד הפנים לסנכרן את מספרי התעודות זהות של העולים עם אלה של וולדים חדשים בארץ הקודש, הם החליטו על רעיון גאוני- להתחיל כל מספר תעודת זהות של עולה במס' שונה. מס' תעודת זהות של ישראלי מתחיל בספרה 0, ושל עולה חדש בספרה 3 וככה מבטיחים שלא יהיו התנגשויות מספרים ולא עובדים קשה (אגב, שמעתי שלאתיופים יש מס' אחר. אני מבררת את העניין הזה). כמובן שביומיום אף אחד לא מסתכל על מס' התעודת זהות שלי ומחליט החלטות.

והנה באה חברת אורנג' החביבה והחליטה להגדיל ראש בשירות ללקוח: ניקח את מי שמס' התעודת זהות שלו מתחיל בספרה 3, שרוב הסיכויים שהוא רוסי, ונשלח לו תכתובת ברוסית. מכאן, שהתלונה שלי אליהם היא בשני מישורים. האחד- מה פתאום אתם עושים שימוש במס' התעודת זהות שלי כדי להחליט על השפה שנוח לי לתקשר בה? השני- אם כבר הייתה לכם החוצפה לעשות את זה, לפחות תעשו את זה נכון. מה לעשות שלעומת שם המשפחה המזרח אירופאי (והנדיר) שלי, אני דווקא דרום אמריקאית (חמה)? שלא נדבר על זה שאם היו קוראים לי קלאודיה לופֶז לא הייתי מקבלת תכתובת ברוסית.

אם זה לא מובן, הבעיה שלי היא לא ש"בלבלו אותי עם רוסיה", אלא שבכלל החליטו משהו על סמך מס' תעודת זהות ושם משפחה.

עדכונים לגבי הויכוחים שלי איתם, שככל הנראה הולכים להמשך זמן מה, בהמשך.

מה את עושה כשאת לא רוצה את הבחור הכי חמוד, מבין ורגיש בארץ?

אתם יודעים מה הוא הביא לי ליומולדת? מנוי למוזיאון ת"א. זה בכלל לא משנה שזאת הייתה התשובה שלי לשאלה "מה את רוצה ליומולדת?". זה משנה שהוא הביא.
ואתם יודעים מה הוא כתב על המעטפה? "לאשת הרנסנס האחרונה עלי אדמות".