אתמול הייתה מסיבת סוף שנה של המשרד. המסיבה הייתה במשרד. החדר ישיבות פונה והפך לרחבת ריקודים, והשולחן שלי שהוא צמוד לחדר ישיבות הפך למקום איפה שכולם הניחו את הכוסות שלהם.

ביזשהו שלב ישבתי על השולחן שלי ודיברתי עם איזה אחד, שישב יותר מדי קרוב אליי וסיפר לי כמה הוא מאושר עם אישתו והילד. זאת אומרת, יותר מדי קרוב יחסית למישהו נשוי באושר ואבא לילד.

ואז צועקים לי מהחדר ישיבות, "קאיה, בואי לרקוד!". אמרתי להם, "מה?", הם אמרו, "כולם רוצים שתבואי לרקוד!", אמרתי, "מי זה כולם? אני לא שומעת אותם". ואז הם התחילו לצעוק, "קא-יה, קא-יה, קא-יה". וזה היה כזה כיף. אז באתי לרקוד איתם.

ואיזה מביך זה שדווקא הפוסטים הכי אישיים שלך מגיעים לראשי ונחשפים למלא אנשים? (אתם לא יודעים? הפוסט הקודם בדף הראשי עכשיו, והם כרגיל עשו סאב טייטל שבכלל לא עושה חסד עם הפוסט). זה כמו להיות במסיבה, לדבר בצעקות, ואז בדיוק כשאתה אומר משהו אישי המוזיקה נפסקת לשניה. נגיד, משהו כזה:

- קאיה, באת לבד?

- כן

- לא יצאתי עם איזה מישהו?

- יצאתי, נגמר

- מה קרה?

- הוא זרק אותי

- מה, למה?!

- כי (שקט פתאומי בחדר) הוא לא מאוהב בי.

וניחשתם נכון, גם זה קרה לי אתמול.

אתמול הפרק של היפה והחנון, שהיה המייק אנדר של הבנות, הזכיר לי את תיאוריית הברבזון המכוער שלי.

כאילו, תראו, הייתי ילדה מכוערת. מה זה ילדה? הייתי גם נערה ובחורה מכוערת. ועזבו מכוערת, גם הייתה תקופה של בלי שפה, חדשה ודחויה. פעם באיזה כיתה י"א התקשרתי לחברה, בחופש פסח או משהו, לשאול אותה אם בא לה לצאת. ואז היא עושה לי, "יואו, בדיוק יצאנו כל הבנות לכנרת. שכחנו להודיע לך". גם כן חברה. כאילו, קחו כל סרט נעורים על חנונים דחויים, תכפילו ב800, תקבלו בערך מה עבר עליי בתיכון.

אז מה יכולתי לעשות? ללמוד. תוך זמן קצר קיבלתי ציונים גבוהים מאוד בבי"ס, גם בלשון. איזה? אנשים העתיקו ממני במבחנים בלשון. גם בכל שאר המבחנים. וככה זה התקדם. עכשיו, זה לא שבארגנטינה הייתי איזה טיפשה ופה פתאום התחלתי לתת בראש בלימודים, כן? אני הייתי מהילדים המעצבנים שכשהמורה שואלת שאלה, הם ישר מצביעים, ואז המורה אומרת "מישהו יודע את התשובה? חוץ מקאיה...".

בכל מקרה, את השנת שירות שלי ואת השנים הראשונות באוניברסיטה העברתי בתחושה שאני אנטי-חברתית, די מכוערת, וזה מה יש. אני הרי לא צריכה את כל הדברים האלה, אני נורא חכמה.

ואני לא יודעת מה השתנה ואיך. אבל פתאום עברתי ממשקפיים לעדשות. ושיניתי את השיער. ואת הבגדים. ואני זוכרת את יום הסטודנט בשנה ג', שהסתובבתי עם חברה (חברה אמיתית כבר) והיא ראתה שם איזה חבר שלה מהלימודים, שהכרתי אותו מהמכינה. והיא עושה לו, "נו, אתה לא זוכר אותה? זאת קאיה, מהמכינה". והוא פשוט הסתכל עליי ואמר, "אין מצב".

וככה זה נמשך ונמשך. לא עבדו עליי ספר, מאפרת וסטייליסט ועשו לי מייק אובר. ולא סגרו אותי בוילה. זה תהליך של שנים. והוא עוד נמשך. זה לא רק המראה, זה לצאת מהחשיבה של "אני חנונית ומכוערת ואין לי חברים". כי יש מלא דפיקויות שנשארות, כמו הפחד הסופר לא הגיוני שאף אחד לא יבוא ליומולדת שלי. כמו לא לתפוס שבחור מתחיל איתי סתם כי אני נראית לו יפה. והכי קשה זה למצוא את האיזון בין הבן אדם החדש הזה, לבן אדם שבנה אותו.

והתהליך הזה לא עושה ממך סתם ברבור. הוא עושה ממך ברבור מתחשב, לא שיפוטי. ברבור כזה שיכול לראות את הברבוריות שיש גם בברווזונים מכוערים, ושסתם ברבורים לא כזה מרשימים אותו. זה עושה ממך אחלה ברבור.

ואני כזאת ברבורה שווה.

אני יודעת לרכב על אופניים.

:)

בטח כבר הגיע אליכם בפייסבוק הפוסט הזה על המרכז לאמנות הפיתוי והמשנה שהוא מלמד את התלמידים שלו. בגדול, הוא מלמד אותם דבר פשוט: נשים לא יודעים מה הן רוצות. אתה תיגש, תוריד להן את הבטחון ותתקוף. הן יזרמו בסוף.

זה מזכיר לי את כל הפעמים, בשלבים שונים בחיים, שניסו ללמד אותי להגיד "לא", בייחוד לבחורים. שאם הוא נוגע, אני לא חייבת להסכים. שזה בסדר להגיד לו שאני לא רוצה. שממש ממש מותר לי, ורצוי, שאשמור על עצמי.

למדתי. ממש. ואני לא לבד. מלא בחורות למדו. מלא אחרות ידעו את זה גם בלי שילמדו אותן.

מי שלא למד לקבל "לא", זה חלק מהזכרים. ואתם יודעים מה? זה חלק מאותה תרבות שמרשה להם לנעוץ מבטים כאילו אין מחר. זה חלק מאותה תרבות שמרשה להם להעיר הערות במשרד. זה חלק מאותה תרבות שמרשה להם לגעת, סתם ככה.

אני לא זוכרת אם סיפרתי את זה פה פעם, אבל היה לי פעם קטע עם איזה זכר. שלא תגידו איזה זב חוטם- עורך דין בן 31. פרקליטות שקר כלשהו. הוא התקשר אליי באיזה יום שבת, שהוא באיזור, ואם בא לי שהוא יבוא. הסכמתי. לא עבר הרבה זמן והוא התחיל לשים עליי ידיים. שזה בסדר, כן? לא חשבתי שהוא בא לשחק איתי דוקים. עברנו לחדר.

והיה בו משהו מוזר. לא יכולתי להגיד מה, אבל פתאום משהו לא בא לי טוב. משהו במבט שלו. משהו באיזו הערה סתמית בסגנון, "העור שלך כל כך בהיר".

אמרתי לו, "תשמע, לא נראה לי. בבקשה תפסיק". נראה לכם שהוא הפסיק? לא. הוא היה נחוש להוריד את הבגדים שלו ושלי. נראה לכם שהוא קם כשאמרתי לו, "אמרתי שאני לא רוצה, די"? לא. הדבר הזה לא נפסק עד שלא קמתי וצעקתי עליו שיקח את הדברים שלו ויעוף מהבית שלי. והוא בעיני עגל כאלה של, "מה, חשבתי הכל סבבה...".

כשבאתי לסגור את הדלת אחריו התבהר לי משהו. הבנתי מה לא היה נראה לי שם. אמרתי לו, "יש לך חברה, נכון?". והוא התבלבל קצת, לא הבין. בסוף הוא אמר, "לא, אין לי חברה".

ושאלוהים יברך את מרק, למצוא אותו בפייסבוק לא היה קשה במיוחד. גם קודם ראיתי אותו בפייסבוק, אבל לא קישרתי את מה שראיתי בתמונת פרופיל למה שהלך שם. ראיתי תמונה של בחור, לובש חליפה ומחזיק זר פרחים. אבל לרגע לא חשבתי שזאת יכולה להיות תמונה מהחתונה שלו- הרי הוא זה שהתחיל איתי, ומעולם לא ציין את הפרט הזה.

ואני לא באה להתדיין פה על בגידות, נשואים כן או לא, להגיד את האמת וכל הדברים האלה. שכל אחד יעשה עם הזוגיות שלו מה שבא לו. אבל הנה לכם זכר, שבטח לא היה בקורס של המרכז לאמנות הפיתוי, ולהגיד לו "לא" לא היה מספיק איתו. ושלא תגידו הוא איזה בבון, ערס, טיפש, חסר השכלה או כל הדברים שאוהבים להגיד על גברים "כאלה".

זה החבר מהצבא, זה ההוא מהלימודים, זה הבחור שעובד איתך במשרד. זה חבר שלך מאז שהייתם קטנים. זה הבעל של החברה שלך, החמוד הזה.

אני חושבת שבהמלך הסופש הבנתי מה יש בבחור הזה שגורם לי להיות כל כך סבלנית, ולהרגיש שזה בסדר לתת לזה עוד ועוד ועוד זמן.

יש בו משהו זך.

וזה לא משהו שרואים כשיושבים לבירה. זה משהו שמגיח מדי פעם, בין מלא שכבות בצל.

אבל עזבו שטויות.

יש לי ממש יומולדת שמח.

:)