 כינוי:
בת: 40 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2010
נו, באמת!
- הרי ברור שאת ואני לא היינו יכולים להסתדר
- ברור... רגע, למה *אתה* חושב שלא היינו יכולים להסתדר?
- כי את כאילו, בחורה עם דעות כזה
- כאילו?
- כן, את כאילו, יש לך דעה על כל דבר.
- אני מבינה מה אתה אומר, אבל למה כאילו? אני באמת בחורה עם דעות.
- את רואה? אני פשוט לא יכול להסתדר איתך. על כל דבר יש לך מה להגיד!
אני חושבת שזה די מסביר למה אני חושבת שהערס הלא מפותח הזה ואני לא היינו יכולים להסתדר (מחוץ לבית, הכוונה. כי במיטה, בסלון, במרפסת ובמקלחת אנחנו דווקא מסתדרים יופי).
| |
אוח, את קשה!
- טוב, אז את לא באה אליי היום?
- לא.
- את יודעת? כל החברות האחרות שהיו לי, כשהייתי מזמין אותן לבוא הן היו מתייצבות פה
- אתה יודע? אני לא חברה שלך
- טוב, את רוצה להיות חברה שלי?
- לא. כי אז יהיו לי כל מיני חובות, כמו להתייצב אצלך. לא מתאים.
| |
שלום עבודה ישנה
אז לפני שבועיים התפטרתי. מאז, קיבלתי גל של התנכלות ויחס רע באופן כללי מהבוס שלי. זה אפילו כלל, "לכי, לא צריך אותך פה" מלווה בתנועה יד מזלזלת באיזו ישיבה.
כנראה שאחרי זה אנשים אחרים שהיו שם העירו לו ואמרו לו שהוא ממש מגזים איתי. אז הוא קרא לי והתנצל. וגם הסביר לי שהיחס שלו אליי הוא בגלל שאני עוזבת באמצע פרוייקט. הוא אמר שגם בעולם קפיטליסטי ובשוק חופשי- צריך לדעת מתי לעזוב.
הסברתי לו שהפרוייקט הזה שהוא טוען שאני עוזבת באמצע- הדד ליין המקורי שלו היה ה-30 לאפריל, והכוונה הראשונית שלי הייתה לעזוב בסופו. אחר כך שני פרוייקטים שהוא נתן להם עדיפות גבוהה יותר ודחו את הראשון ליולי. ומה לעשות, עד יולי אין לי כוונות להשאר. אז אני נשארת עד הסיום של השניים האחרים- זה נראה לי טוב מספיק.
בניגוד לציפיות שלי, שזה ינקה את השולחן ואני אקבל יחס של עובד ולא של חתיכת זבל, זה המשיך. היום למשל, הוא נכנס אליי לחדר יחד עם שני סמנכ"לים ושלושתם צעקו עליי על איזה משהו שברור לי שאני לא אשמה בו- אבל אם אפשר להוציא את זה עליי זה סבבה, זה הרי חינם.
אני לא מבינה למה המנהל שלי בוחר להתנהג כמו בהמה. הרי שאר העובדים שלו רואים את זה, וזה לא עושה עליהם רושם חיובי. במצב הנוכחי של החברה, בו הורידו את רוב העובדים ל-80% משרה ומנסים לבנות על הסבלנות והלויאליות שלהם כדי שהחברה הזאת לא תתפרק- זה פשוט נראה לי התנהגות מפגרת.
לסיום, מסתבר שהבוס שלי אמר ליועץ שיווק החביב שאני פוטרתי בגלל חוסר במשאבים. והיועץ כזה נחש שהוא הלך וסיפר למעצב שלי על קורות הפיטורין שלי, ואיך היה תקציב רק לאחד מאיתנו והעדיפו להשאיר אותו על פניי. זה מחליא אותי. כמובן, המעצב חבר, והוא הסביר לו עד כמה הוא טועה. כפרות עליו.
אז, מחר אני מסיימת לחפוף את כל מי שצריך ויוצאת לחופש. אפילו השולחן שלי כבר נקי. תחת המדיניות של המנהל שלי- "אין לך מה לעשות פה יותר, קחי את עצמך וצאי לחופש"- זה אומר שבועיים של חופשה בשכר.
אם יש לכם פעילות להציע לי לשבועיים הקרובים- אני אשמח. יש אוטו ואיזה 3000 ק"מ שאפשר לפרק חופשי.
| |
נצחון האהבה
אתמול ישבנו אבא שלי, אחי ואני לראות את ברסה-אינטר. באיזשהו שלב אחותי באה לסלון כולה מבואסת שהבחור שאמור לאסוף אותה אמר שהוא יבוא אחרי המשחק ומתי הדבר הזה נגמר כבר. אז אבא שלי אמר לה כמה זמן ושתבוא לשבת איתנו. והיא אמרה שלא מעניין אותה השטות הזאת, הוא התעקש והיא התיישבה זעופה משהו.
אז היא סתם ישבה וקשקשה ובעיקר הפריעה לנו לראות, עד שהמצלמה התמקדה בפפ:
- וואו, מי זה?
- גוארדיולה, המאמן של ברסלונה
- אז אנחנו בעדם, נכון?
***
למה אני לא מבואסת שברסה הפסידו? כי זה אינטר. ואינטר זה... טוב, אהבת נעוריי שם. מה אני יכולה לעשות? אתם מאמינים שהוא עוד מעט בן 37? איזה סוס.
| |
יש לי שאלה
שיהיה ברור, אני לא מתכוונת חלילה להמעיט פה בערכו של יום הזכרון.
כולנו לוקחים נורא מובן מאליו את זה שפה זה ישראל, ופה הולכים לצבא, ופה יש מלחמות ואנשים מתים וזה נורא עצוב. ודור אחרי דור הולכים לאותו צבא, שאולי משתפר ואולי לא, וכל שנה נאספים אנשים ל"משפחת השכול" ואף אחד לא שואל איך ולמה. כולם רק יודעים שזה נורא עצוב.
שום ביקורת לא נשמעת, כאילו שזאת גזרה משמיים. כאילו יש סיבה טובה בגללה נהרג כל אחד מהחיילים האלה.
איך זה שביום הזכרון, כשהאבדות האלה מרגישות כבדות נורא, כולנו סותמים ומקשיבים לאותם שירים ברדיו וזה נראה לנו פחות או יותר הגיוני, יום הזכרון הזה.
אבל מה אני אעשה? אני אלך לטקס, אחנוק דמעות ואסתכל על התמונות של נופלי העיר. ואקווה מאוד לא לראות את אחי הקטן מחייך אליי משם בשנה הבאה. ואז בשבת הבאה כשהוא יחזור הביתה אני אשמע שוב על חדלות האישים של המפקדים שלו. ואשמע על עוד תאוננות אימונים, בקטנה, לא משהו רציני. ואשמע על עוד לילות בלי שינה כי המג"ד לחוץ על ביקורת, ופעילות למחרת. ואקווה עוד יותר לא לראות את אחי הקטן מחייך אליי משם בשנה הבאה.
ואני לא מבינה איך אני עצמי לא קצת יותר בררנית. איך פועל עליי ה"את ההגיון תשאירי בבקו"ם" כקסם. איך אני משלימה עם זה שאני אבנה את המשפחה שלי כאן, ובעלי יילך למילואים באותו צבא, ואשלח את הילדים לאותו צבא, ואמשיך לחנוק דמעות בימי זכרון ואמשיך לקוות שזה לא יגע בי קרוב מדי.
| |
ילדה מכוערת
לפני כמה ימים יש לי פרנד ריקוואסט בפייסבוק. מישהי שעבדה איתי לפני כמה שנים שואלת אותי אם אכן עבדנו ביחד לפני כמה שנים. אז אמרתה לה שכן ואישרתי.
ואז היא שולחת לי הודעה ואומרת לי, "את נראית נהדר... אני חייבת לומר לך שמאוד השתנית".
עכשיו, אני לא חושבת שהיא באמת הייתה *חייבת* להגיד לי, אבל נסלח לה על זה. מה שכן, היא הצליחה להזכיר לי שפעם הייתי ממש מכוערת.
| |
המשפחה שלה
כל שנה אני תוהה מחדש איך בן אדם רואה את עולמו נהרס וקם לבנות אותו מחדש.
יותר מזה, לרוב מדובר על ילדים שחיו חיים לא אנושיים, ובכל זאת הביאו את עצמם לבניה של משפחה חדשה- כשהמודל שיש להם זה זכרונות מבית שלא קיים יותר.
הפך למנהג יום השואה אצלנו לראות את קלטת העדות של סבתא שלי. אני רואה את סבתא שלי לבושה באחת השמלות הטובות ביותר שלה, זאת שתפרה לחתונה האזרחית של דוד שלי, יושבת בסלון מלא ספרים ומספרת סיפור שנראה כל כך רחוק, ובכל זאת כל כך אמיתי בעיניים שלה.
אני מוצאת את הסיפור אמיתי לא בתיאורי זוועה דווקא. כשלפעמים משהו נכנס בעיניים שלה והיא מוציאה איזה משפט בפולנית, כאילו קורה שם משהו שאי אפשר לתאר בשפה החדשה שהיא למדה. היא דיברה ספרדית גרועה, ויידיש הייתה שמורה לכשהילדים היו בסביבה- אבל פולנית מעולם לא שמעתי אותה מדברת. היא אמרה שהיא שכחה את השפה. אבל את הצריבות האלה, של מה הילדה הפולנית שהייתה איתה בבית ספר צעקה לה מהצד השני של הגדר של הגטו, היא זכרה בפולנית רהוטה.
אבל החלק המדהים ביותר מבחינתי הוא בסוף העדות, כשהיא מוציאה למראיין תמונות של המשפחה ואומרת, בגאוות מה, שאלו הילדים שלה ואלו הנכדים שלה. ואלה גרים בואנוס איירס ואלה עשו עליה והם חיים בישראל. ואני רואה שם תמונות, מהראשונות ששלחנו לה כשעלינו. רואה אותה מדברת על שלושה ילדים ושבעה נכדים, שבינתיים נהיו שמונה.
ואני לא יודעת מאיפה בחורה בת 15 שמגיעה לארגנטינה בדרך לא דרך כשהיא שוקלת 27 קילו בונה משפחה כזאת. אבל סבתא שלי בנתה. אני מעריצה אותה על זה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
