המסקנות שהבטחתי לא יגיעו. למה? כי יש לי פנים יפות.

המבחן שהיה לי היום היה נהדר. אולי הטוב ביותר שהיה לי בכל התואר. ידעתי הכל, ומה שלא ידעתי מראש לא היה לי קשה להבין מהחומר. המבחן היה מעט ארוך וקשה יותר משני המבחים לדוגמה שהמרצה הביאה לנו, אבל לא נורא.

עכשיו למרצה שלי, פרופ' אווה. היא כזאת מלכת עולם. אחרי שהיא הסתובבה בין הסטודנטים וענתה על שאלות, היא אמרה: "יש לי כוונות ממש זדוניות ללכת מכאן עכשיו, יש למישהו התנגדות?". כמובן שהייתה- ביקשו ממנה לחזור מאוחר יותר. היא חזרה, וטוב שכך, כי הייתה לי שאלה בדיוק בשאלה האחרונה.

פרופ' אווה: היה לי העונג להיות סטודנטית שלך, את אחת המרצות הטובות שהיו לי. היה מצחיק בשיעורים שלך, והכל, איכשהו, היה מובן לחלוטין. אם לא היית עוסקת בכזה תחום מחקר משעמם, הייתי רוצה לעשות אצלך תואר שני.

כפי שסיפרתי כאן לא מזמן, אני אוהבת חצאיות קצרות. מאוד אוהבת. מה שטוב איתן, זה שלא חם. כיף להסתובב באחר-צהריים נעים כאשר הרגליים מרגישות רוח קלילה ולא נחנקות למוות בתוך מכנסי ג'ינס. החלק הפחות נעים של חצאיות קצרות הוא גברים. מבוגרים. אפילו זקנים. יש להם נטיה להזיל ריר ממש בקלות. אני לא מבינה את זה.

כמה שלטים מצחיקים שראיתי לאחרונה:

1. "להתנתק מאום-אל-פאחם". ישראל ביתינו ברשות אביגדור ליברמן. כנראה אני רחוקה מאוד מלהיות קהל היעד של המודעה.

2. "רוצה עבודה חדשה? רק וילנאי מנצח את פרס". אני יודעת מה המניעים של המודעה, אבל אתם חייבים להודות שהטקסט פשוט מצחיק.

3. "חבל קטיף זה הבית שלי". מעניין איך מלפנות קומץ אנשים, הממשלה עוברת לפנות חבל התיישבות פורה, חי ובועט (או בעיקר בועט, אבל לא ניכנס לזה).  (איך אתר כזה מרשה לעצמו לא לשים כתום ברשימת הצבעים?)

הרופא החליף לי משאף. הלכתי לסופר-פארם לקנות אותו. מי דאג להביא לי אותו ולהסביר לי איך התחכום הטכנולוגי הזה (משאף בקפסולות, אלוהיי) עובד? ניר מיכאלוביץ', רוקח אחראי. איזה מותק. חנון כזה חמוד. הוא בטח היה מצטיין המסלול לרוקחות או משהו. בחור בן כ-27 שעדיין יש לו פוני ומשקפיים. לא חמוד?

ואז הוא העביר אותי לליאור שיעשה לי חשבון. ככל הנראה, זה היה יומו הראשון של ליאור בעבודה. ליאור עשה לי חשבון, לקח ממני כסף ושם לי את הדברים בשקית (משאף וסיכות לשיער). מה ליאור לא עשה? לא אמר לי תודה ולהתראות (אפילו לא רק תודה או רק להתראות), ולא הביא לי קבלה. היום בבוקר גיליתי שהוא גם לא החזיר לי את הכרטיס "מכבי" שלי.

בחזרה הביתה קפצתי לסופר-פארם (לא לנפש ולא לגוף). ביקשתי מהבחור שהיה שם (לא ניר ולא ליאור) את הכרטיס שלי, והוא הוציא מהמגירה חבילה של כ-30 כרטיסי קופ"ח. ליאור כנראה שוכח להחזיר המון כרטיסים.

קונאן יקירי, הנה לך דבר אחד שלא ידעת על קאי:

לסבא של קאי יש אוסף של כ-1000 Decalogos. אלו רשימות "10 דברים ש-". הוא אוסף אותם מכל מקום, בכל תחום, בכל נושא.

 קורא יקר, דעתך חשובה.

1. האם "יש לך פנים יפות" אומר בעצם "חבל עלייך, תעשי דיאטה", או שמא מדובר במחמאה טהורה?*

2. מה ההבדל בין "יש לך פנים יפות" ל"את יפה"?

*עורכת הסקר מודעת לעובדה שהעונים לסקר לא מהווים מדגם מייצג, אך היא עורכת אותו בכל זאת.

המסקנות שיפורסמו בפוסט הבא:

1. האם "יש לך פנים יפות" אומר בעצם "חבל עלייך, תעשי דיאטה" או שמא מדובר במחמאה טהורה

2. האם גברים ונשים מתייחסים באופן שונה למשפט הנ"ל

3. האם אני צריכה ללכת לדפוק לבנה גדולה בראשו של אותו אחד שהעביר את המידע הזה הלאה.

אתמול בלילה אני מקבלת הודעת SMS וזו לשונה: את מגיעה לאוניברסיטה מחר? לספריה? :)

לקח לי דקה להבין מי זה אותו אחד ששמור אצלי בפלאפון בתור "רון מתמטיקה". כן, כמובן- סטודנט למתמטיקה, שנה ג', שבאיזשהו שלב החלפנו כתובות מסנג'ר והשתעשענו ברעיון של מיזמוזים בספריה של המחלקה שלו, ככה, לפני סיום התואר.

התשובה הצפויה שלי: לא.

או אז, זה היכה בי: אני כן צריכה להיות באונ', יש לי מבחן ביהדות (הקורסים ביהדות שכל סטודנט באונ' בר אילן מחוייב לעשות). יותר מזה, היה לי מבחן גם באותו יום ושכחתי ממנו לחלוטין*. פשוט שכחתי.

המצב ב-2 בלילה: יש לי ב-8:30 מבחן, ואני לא יודעת במה מדובר.

תוכנית הפעולה: להגיע לאונ' שעה לפני המבחן ולעבור על החומר. "מזמורים נודדים ביידיש", לא יכול להיות כזה מסובך (גם קורס נורא כיפי. מסתבר שהייתה בורשה של שנות ה-30 תעשיית סרטים מפותחת, כולל סרטים שצולמו בהוליווד, כולל מערבונים ביידיש. תחשבו על אינדיאני שמקבל כדור בחזה וצועק "אוי, גוועלד!". כן, מצחיק. אחלה קורס, ואחלה מרצה).

מגיעה לאוניברסיטה בשעה המשוערת, ומסתכלת על רשימת הבחינות לתאריך 28.6, זהו התאריך של היום. הבחינה שלי לא הופיעה שם. מתיישבת לי בצד ופותחת את רשימת הבחינות שלי. המבחן בקורס "מזמורים נודדים ביידיש", התקיים אתמול**. מה שגורר שהמבחן בקורס השני- "קווי יסוד לתולדות היהודים בימה"ב בספרד ופורטוגל", התקיים שלשום. נפלא.

המצב ב-7:30 בבוקר: הגעתי לאוניברסיטה סתם. לא רק זה, עכשיו אני לא אוכל לנסוע עם המשפחה לבקר את רובן ונעמה (זוג חברים) ואת מעיין ושי (בני דודים) שילדו בן במז"ט, אתמול, בהפרש של כמה שעות, באותו בי"ח.

תוכנית הפעולה: להכנס לחוות המחשבים ולכתוב פוסט על מר גורלי.

הבעיה: החדר נפתח רק ב-8 בבוקר.

הפניתי את פניי לכיוון הקפיטריה. לא ישבתי שם (ממש לשבת, לא לקחת סנוויץ' וללכת) מאז איזה צהריים אחד בסמסטר א', כשידיד מהלימודים (שפרש אחרי שנה א'), בא לבקר. ישבתי לי לשתות מיץ תפוזים ולעבור על ההרצאה האחרונה למבחן של מחר כשפתאום הרגשתי דיגדוג ברגל שמאל. התעלמתי. ואז שוב דיגדג לי, וחשבתי לעצמי "אולי איזה חרק מתהלך לו על הרגל שלי", אך ביטלתי מחשבה פרועה זו בהינף יד.

כאן המקום לספר  מה קרה עוד לפני שיצאתי מהבית הבוקר: לא היה לי מה ללבוש. באמת***. כל המכנסיים שלי בכביסה (זה אומר שניים, איתם אני הולכת בימים אלו), וחצאית קצרה אני לא לובשת למבחנים (זה מקשה עליי להתהפך בכיסא להנאתי). אי לכך ובהתאם לזאת, מצאתי את עצמי גונבת (צקצוק שפתיים. לא גונבת, לוקחת בהשאלה) דגמ"ח לאחי הקטן, ומרגישה את ניחוח הטום-בוי בנחיריי.

בחזרה לקפיטריה: הרגשתי שוב את אותו דיגדוג מטריד, הפעם בכיוון אחר באותה הרגל. שלחתי את ידי השמאלית לשוק השמאלי, ונתקלתי במשהו שלא היה אמור להיות שם. מיד קמתי, ניערתי את מכנסי הדגמ"ח של אחי, וראיתי נמלה בגודל של בית בניסנית הולכת ממני והלאה. צמרמורת.

המצב ב-8:30 בבוקר: אחרי שיחת טלפון עם הבחור, הגעתי לחדר המחשבים כדי לגולל את הסיפור בבלוג. עכשיו נותר לי לחכות שאחד מחבריי לספסל הלימודים יגיע לאונ' כדי לשבת לפתור מבחנים לקראת המבחן בתהודה מגנטית מחר.

בוקר טוב.

* הפתעה השניה לבוקר זה.

** הפתעה שלישית לבוקר זה.

*** הפתעה ראשונה. ש"אין לי מה ללבוש" זה לא חדש, אבל שבאמת אין לי מה ללבוש, בהחלט מפתיע.

מחשבה פרועה:

האם,

"גם אם קשה לי להגיד מילים יפות מאלה

 גם אם לא מצאתי דרך להגיד, שלך

תדע עכשיו שרק אותך אני אוהבת

תדע בלב אני תמיד איתך

תדע אני תמיד, תמיד איתך"(מילים יפות מאלה, עידן רייכל),

זו פשוט דרך עדינה מאוד לומר:

"אל תדאג אני חושבת עליך

אבל שוכבת עם כולם"(אל תדאג, אביב גפן)

אני אוהבת את ראש החוג שלי. באמת. אחד המרצים שאני הכי מעריכה- ברמה האישית וברמה המקצועית. לא שאני באמת מבינה מה הוא עושה, אבל אני מבינה שהוא אוהב את זה, מאוד.

השיעורים שלו לא תמיד עוקבים, לרוב לא ממוקדים, והוא מדבר על המון דברים שלא קשורים לחומר. רוב האנשים לא אוהבים את זה ומעדיפים לא להגיע לשיעורים. אני חושבת שמדובר על השיעורים הטובים ביותר שסטודנט יכול לקבל. ז"א, סטודנט כמוני, כזה שלא בא לאונ' כדי לאכול ולהקיא חומר, אלא כדי ללמוד מהטובים ממנו. זה גם מה שפרופ' האס טוען- "בשביל ללמוד נוסחאות יש ספרים, אני שואף ללמד אתכם לחשוב".

המבחן ב"ביופיסיקה של אור וחומר" היה במתכונת הבאה: ביום שבת בערב (אתמול), כשעה לאחר צאת שבת כל המשתתפים בקורס מקבלים את טופס הבחינה באי-מייל. ההגשה היא עד יום ראשון (היום) בשעה 8 בערב (בסופו של דבר הייתה הארכה עד 8 בבוקר למחרת, אבל זה לא רלוונטי). נוסח ההוראות לנבחן הוא כדלקמן:

פאב אפל ברח' אלנבי. מוזיקה נהדרת. מגלה שוב שאלכוהול נוטה להשפיע בקלות רבה יותר כשאני עייפה.

שני בחורים יפים מבקשים יפה, ואני שוטפת אותם בגל קללות עסיסיות בספרדית. אני בכלל לא מקללת. היה לי מצחיק לשמוע את השטף הזה יוצא ממני. אח"כ אני מקבלת בספרדית שהעיניים שלי יפות. "בכלל, כבר אמרתי לך שאת נראית יפה היום". כן, אמרת :)

הראש שלי מסתובב. מקבלים חשבון. מסתכלת עליו. מסתכלת שוב. לא מבינה את החישוב.

"אני לא מבינה איך הם חישבו פה"

"לא נורא"

"לא, תן לי לחשב"

מקבלת פרצוף שואל ואף מזלזל, כאילו אומר "עזבי שטויות, את שיכורה".

"תן לי לחשב!"

מתחיל לזרוק לעברי מספרים, אני מחשבת בקול. הוא וחברו המנופח עושים פרצופים שאומרים "בא'נה אחי, היא באמת מחשבת, היא מטורפת". הוא מנסה להקשות עליי: "ו-12% טיפ". מוסיפה.

"זה צריך לצאת לך 150 בערך"

כמה הוא שילם? 145.

אני אוהבת להתגרות בעצמי תחת השפעת אלכוהול.

כי זה הרבה יותר הולם את התקופה.

המדריך היה טוב. נהניתי ממנו. אפילו הייתה לי תחושה שהיה קצר מדי.

אהבתי את פורד, אהבתי את ההצגה של מה שכתוב במדריך, אהבתי את מחשב-העל, אהבתי את האכזבה של העם אחרי שהיא אמרה "42", אהבתי מאוד את שיר הפתיחה.

ארתור היה מאוד דומה לתיאור שלי, וטריליאן הפכה דומה לי מאוד (שמתם לב למה היא נשקה אותו במסיבה?)

נהניתי מהסרט.