שעת בוקר מוקדמת. אני נוסעת באוטובוס, ישנה מקופלת במושב האחורי. ידעתי שאני קרובה לבית.

האוטובוס בלם פתאום והמכה הגיעה מיד. אם היה לי לאן ליפול, הייתי נופלת.

האוטובוס שאני נסעתי בו התנגש באוטובוס שנסע לפניו, שבלם פתאום. כל הזכוכית הקדמית של האוטובוס שלי התנפצה, ובכלל- כל הפרונט שלו נהרס, עד כדי כך שאי אפשר היה לפתוח את הדלת הקדמית.

היו באוטובוס 5-6 נוסעים, וכולנו עברנו מיד לאוטובוס אחר שבמקרה היה שם. האוטובוס מקדימה היה ריק.

לנוסעים ולנהגים שלום.

זה היה כל-כך מוזר...

אתמול אבא שלי ואחי חזרו מטיול של שלושה שבועות בארגנטינה. בערב, ישבנו כל המשפחה סביב השולחן לשמוע סיפורים. סיפורים אני אומרת, כי ריכולים או פרטים צהובים (כמו שאמא שלי ואחותי היו רוצות) לא היו שם.

אבא סיפר שכשהוא בא לבקר בעבודה שלו דאז, לא היה מישהו אחד שלא זכר אותו והיה שמח לראותו. 8 שנים הוא לא היה שם (אבא שלי היה מארגן פעילויות ילדים עד סטודנטים בחב"ד. אני מניחה שרובכם יודעים שהפעילות של חב"ד בחו"ל לא דומה ולו באופן המקרי ביותר לפעילות שלהם בארץ). אותו דבר קרה כשהוא הלך בשבת אחת להתפלל בביה"כ שאליו היינו הולכים. לפני התפילה הוא ישב לדבר שם עם כמה אנשים, ונכנס בחור אחד, מתפלל. באיזשהו שלב הוא הרים את העיניים מהסידור וראה את אבא שלי. הוא קרא לעברו בהפתעה גמורה. אבא שלי לא הבין מי זה אותו בחור בן כ-30 שניגש אליו בכזו התלהבות. מסתבר שאותו בחור היה חניך באחת הקייטנות שארגנו בחב"ד לך-תדע-כמה שנים אחורה.

אחי טוען שהיה בלתי אפשרי ללכת עם אבא שלי ברחוב כי כל 200 מטר מישהו היה עוצר אותו בשיא ההפתעה. אפילו השכנה קומה מתחתינו הייתה שמחה לראות אותו והתפלאה מהגודל שאחי הקטן הגיעה אליו, היא הרי ראתה אותו פעם אחרונה בכשהוא היה בן 8. כ"כ שמחה הייתה אותה שכנה, שהיא טרחה לספר לאבא שלי בפעם הבאה שהיא ראתה אותו שהיא צלצלה לבת שלה, לספר לה על הביקור המפתיע והמשמח.

במקרה אחר, בחור כבן 35 עצר את אבא שלי ברחוב באותה קריאה נרגשת אופיינית (השם שלו מתנגן מצוין לביטויי הפתעה). אותו בחור הלך ברחוב עם שתי ילדות קטנות.

"אתה בטוח לא זוכר אותי, הייתי תלמיד שלך ביסודי"

"תן לי שניה..." התאמץ אבא שלי

"נו, אין מצב שאתה זוכר"

"חכה רגע, הרי פעם אחרונה שראיתי אותך היית בן 12". וכן, אבא שלי זכר אותו בשם ושם משפחה.

תחשבו רגע כמה מורים שלכם מהיסודי אתם זוכרים, ותנסו לחשוב כמה מהם יזכרו אתכם, ואף יזהו אתכם כשתהיו בני 35. לא, לא הרבה. מעט מאוד? שניים? אחד?

אבא שלי הוא מפעל חיים מהלך, והוא רק בן 50. הוא מטפח לעצמו בארץ מפעל חיים קטן בתחום החינוך, כשיש מאחוריו מפעל חיים גדול שהשאיר בארגנטינה בגיל 42. הוא מי שפיתח הרבה מהרעיונות שהם היום לב ליבה של הפעילות היהודית בארגנטינה, דברים שהם היום שם דבר. הוא אדם שהייתה לו תוכנית רדיו, שעשה כמה הופעת אורח בטלוויזיה, שאנשים שהיו תלמידים שלו לפני יותר מ-20 שנה זוכרים. כל אלה נותנים לו זכות גדולה יותר על ההחלטה לעלות ארצה.

לפני כמה ימים, בשיחה עם אמא היא אמרה לי כמה שמחה היא שעלינו. שהיא רואה כמה אני והאחים שלי ילדים שמחים, ושהיא בטוחה שזה היה יכול לקרות רק כאן (על אמא שלי, בפעם אחרת).

אבא שלי הגיע לארץ בגיל 42, כשכל העברית בפיו הייתה כמה תפילות, וגם אותן הוא לא באמת ידע לקרוא אלא זכר בע"פ. הדברים עליהם ויתר כי הוא האמין שלילדים שלו יהיה טוב יותר כאן, הם דברים שאני חולמת להגיע אליהם.

פעם תלמידה שלו אמרה לי: "מה? את הבת שלו?! איזה כיף לך!"

היא צודקת.

הבי"כ בכפר דרום הוא כותרת מצוינת. אפשר לצלם תמונות שער, לדבר על מטורפים, בני נוער אכולי זעם, שוטרים שספגו מכות, צבע וביצים, נפגעים ובזיון של הכוחות ושל ביה"כ. יופי.

אז יש לנו כתבת שער- "היום שלא נשכח", עם התמונה, איך לא, של הבי"כ בכפר דרום  מלא בכחול של המשטרה והלבן של "המתבצרים", כאשר אותם שוטרים צבועי לבן מנסים לחתוך גדרות טיל מסביב לגג הבניין. נפלא.

בואו קצת, בבקשה, נעשה סדר. הרי רובנו יודעים שמי שהיה בגג של הבי"כ ההוא הם, ברוב מוחלט, לא תושבי כפר דרום ואפילו לא תושבי הגוש. רובנו גם יודעים שאלו שזרקו מיני דברים על שוטרים היו ברובם בני נוער- וכולנו יודעים כמה קל להסיט בני נוער למען מטרה שמעורבבים בה גם לאום, דת, עוול ורגשות עזים. אלא מה? היו שם על אותו גג כחול-לבן כ-200 איש. לדבר על 200 איש ולעשות מהם כותרות, זה מכוער. זה לקחת את כל הנסיונות של כל מי שהיה מעורב במהלך הזה ולזרוק אותם לפח. 

אני מוחה בתוקף.

תנו לי עיתונות חכמה, כזו שמראה לי מה היה בשטח, שנותנת לי דברים אמיתיים יותר ומשאירה את השוליים איפה שהם צריכים להיות. אם מתוך 14000 שוטרים וחיילים שנמצאים בגוש 10 נפגעו קל- אלוהים ישמור, זה שוליים! אז תשימו את הסקירה המצוינת של נווה דקלים בשער, ואת הבי"כ בכפר דרום תשאירו לעמוד 5.

לא כל דבר שזועק להיות כותרת צריך להפוך לכזה. תשאירו את התמונות המכוערות האלה לעיתונות הזרה- לא לנו.

עוד דברים להשאיר לעיתונות הזרה, ובעיקר לעיתונות הערבית והפרו-ערבית הם הכותרות המגוחכות שלכם מסגנון "הגוש נפל" ו"כפר דרום- הסוף".

אל תכתירו מבצעים בהצלחה ואל תעזו לומר שאנשים מתפנים מרצון.

בסופו של דבר, הכל עניין של סמנטיקה. אתם יכולים להיות מעט יותר אמפטיים ורגישים. אם המערך הצבאי הצליח להיות כזה, אין סיבה שכמה עשרות עיתונאים לא.

לא מזמן חשבתי על לכתוב משהו על עוזי כהן, אחרי שראיתי שלט בצומת רעננה "עוזי כהן- בגלל העשיה, הנסיון והנשמה", שהגיע יחד עם פרצופו המחוייך. אלא מה, הוא לא היה מספיק חשוב כדי להקדיש לו מקום בבלוגי הקט. העניין הזה השתנה כאשר אתמול בחתונה, באמצע המנה העיקרית, הזמינו את עוזי כהן לומר כמה מילים. WTF?

כצפוי, הוא התחיל בקריאת "אתה חמוד אתה" אל מישהו שלא סתם את הפה כשכבוד ראש העיר התחיל לדבר. באמת, מה חשב לעצמו אותו אדם שדיבר יחד עם עוזי? בזיון אני אומרת. לאחר מכן הוא דיבר ודיבר, ולא הבנתי מילה ממה שהוא אמר. בנוסף לדיבור הנוהמי שלו, יש לו את החי"ת ועי"ן המעצבנות האלה. זה הביא אותי להבין מה פתאום הוא ממנה את קרובי משפחתו לעיריה- רק הם מבינים את מה שהוא נוהם.

סוף הנאום היה, כמובן, בלהזמין את החוגגים לקלפי ולהצביע עבורו במילים "35 שנה לא היה ראש עיר תימני, עכשיו אנחנו לוקחים את העיר בידיים", או משהו כזה. ואני שואלת: זה הקייס שלך? שאתה תימני, נשמה? לא יאומן.

בנוסף לעוזי כהן, היה בחתונה קורן. קורן, אלכוהוליסט מצוי, הגיע עם חברה שלו (שאח"כ הסתבר שהיא יותר "שותפה" מאשר "חברה"), ולא עזב אותי כל הערב. באוכל הוא היה חייב לספר לי על קורות חייו בשנה וחצי האחרונות (הוא קיבל מלגה של 80% שכ"ל ו-50% שכ"ד כדי ללכת ללמוד ארכיולוגיה בעברית. ככה זה כשאתה עני מאופקים), ובריקודים הוא התעקש להשאר צמוד. אחרי שתי כוסות וויסקי ומס' לא ברור של טקילות התנהלה בנינו השיחה הבאה:

"קשה לי"

"מה?!"

"קשה לי לעמוד מול דברים שאני אוהב"

"באסה" אידיוט.

אז הנה, כמה המלצות בשבילך, לפעם הבאה שתנסה להשכיב אותי:

1. אם אתה רוקד איתי ומאבד שיווי משקל, זו לא אשמתי. אתה לא צריך להפיל אותי על הרצפה בגלל זה.

2. אם כבר איבדת שיווי משקל והפלת אותי על הרצפה, אל תיפול עליי! יש דרכים יותר נעימות לגעת לי בחזה.

3. אם כבר נפלת עליי, תשתדל לא לדרוך לי על היד כשאתה קם.

4. אם כבר דרכת לי הזרת ביד ימין והשארת לי שטף דם מטורף לחלוטין שגרם לאצבע שלי להתנפח לפי שלושה מהגודל שלה, לפחות תביא לי קרח, יא חתיכת מזדיין.

אבל לא, אני הלכתי לבד להשיג לי קרח.

השליש העליון של הזרת סגול כהה, השליש השני סגול בהיר, השליש השלישי עדיין לבן אבל נפוח גם כן. זרת שמאל נראית האחות האנורקסית (ותודה לשלומצ) של זרת ימין. עשיתי שיחת מצלמה עם דוד שלי (רופא) והוא אמר לי שיהיה בסדר. במקרה הכי גרוע צריך לעשות לי חור קטן כדי שכל הדם שבפנים יצא החוצה, ומקסימום-מקסימום תיפול לי הציפורן.

כשהייתי בדרך החוצה, פנה אליי שוב קורן ואמר לי שהחברה/שותפה שלו זרקה אותו, וביקש ממני נשיקת לילה טוב. דחיתי אותו בנימוס ואז בלחץ.

אני והזרת הגוססת שלי מודות לקורן על ערב קסום, ונותנות לו עוד כמה טיפים לחיים:

1. אל תמליץ לי לקחת סמים.

2. אל תספר לי שהורדת רבע בקבוק JB בלגימה- זה לא מרשים, זה דוחה.

3. להתקרב לבחור מעשן זה איכסה. להתקרב לבחור שמעשן נובלס זו התאבדות.

4. שים דיאודורנט.