 כינוי:
בת: 40 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2008
המיולואים האלה
- אני לא מבינה משהו
- ספרי לי
- אתה כבר 4 ימים במילואים. איך זה שאתה לא עושה כלום? אתמול הלכת לטיול במעיין, אח"כ נסעתם להביא פיצות, היום נסעתם להביא מים... מה נסגר?
- אה, כי זו יחידת עלית
- אה?
- כן. התפקיד הסודי ביותר הוא לבזבז כספים של הצבא. נכון תקציב הבטחון? אז אנחנו מבזבזים אותו. עכשיו, זה סודי מאוד, אחרת כולם היו מבזבזים. וזה לא טוב, כי רק ליחידות עלית מותר לבזבז ככה כספים.
***
היום היה השיעור השני של הקורס איפור שלי. עוד יגיע הזמן לדבר על זה, עכשיו זה רגיש מדי. בכל מקרה, זה היה שיעור הנחת בסיס. ואת מי המורה לקחה כדי להדגים עליה? אותי. כן כן. שיעור הדגמה ראשון, וגברת קאיה צריכה לשבת מול הכיתה ולשחק אותה דוגמנית. זה היה כאילו "בואו ניקח את התלמידה עם העור הכי מחורבן בכיתה ונראה לכל הבנות כמה שאיפור זה דבר נפלא". לא שלא נהנית לשבת שם, כן? זה מאוד נעים כשמאפרים אותך ואתה עושה פרצופים לכיתה. אבל בחיי, דווקא אני?
| |
הו, הבלבול
ביום שישי שעבר, כשחזרנו מהכנרת, הגענו אליי הביתה, התקלחתי מהר ויצאנו מהר עם האוטו שלי לת"א, שם התחלתי את הקרוס איפור מקצועי שלי (פרטים בפוסט הבא). בגלל שהבחור גר בת"א, התכנון היה שהוא ישאיר אותי שם, יסע הביתה, ישן קצת ואני אתקשר אליו כשאסים ונחזור אליי. לכאורה, הגיוני מאוד. אבל היה קצת לא נעים, כי שכחתי את הפלאפון שלי בבית. ועוד יותר לא נעים, כי עדיין לא זכרתי את הטלפון שלו בע"פ (עכשיו אני זוכרת).
אז אתה בת"א בלי פלאפון, זה לא ממש נורא. הרי בכל קיוסק שני יש טלפון שקלים, נכון? לא. אין. אבל הם מוכרים טלכרטים, שזה יופי. הבעיה היא רק למצוא טלפון ציבורי, ועוד אחד שעובד. מצאנו. ואז, הו אז, מה הטלפון שלו לעזאזל? אז התקשרתי לחברה שלי, ששלחתי לה לפני שבוע הודעה מהטלפון שלו- אולי היא שמרה. שמרה. יופי. לא זמין. לא זמין? לא זמין! פאק!
לעזאזל, מה אני מביאה את האוטו שלי לבחור שאני מכירה שבועיים? נדפקתי? מה קורה כאן? אה, זה בסדר בעצם, כי האוטו שלו בבית שלי. רגע! זה רק האוטו אצלי, לא המפתחות! זהו, הלך לי האוטו. אני לא מאמינה. אבל שניה... זה לא הגיוני כ"כ... אולי לא רשמתי נכון את המספר?
מתקשרת אליה שוב. אה! 57! רשמתי 59! מתקשרת אליו. עונה מיד. "אני בלי טלפון", "כן, עליתי על זה כששחכתי את הקוד של האוטו שלך ולא ענית לי, וגם אני יודע שסיימת לפני איזה שעה כבר. התקשרתי לבי"ס שלך, לראות אם את עוד שם, התקשרתי ל-144 לראות אם יש להם את הטלפון שלי. איפה את? תשארי שם, אני בא".
אז הוא בא. ובאנו אליי. וזה היה נורא הגיוני שהאוטו שלי אצלו, או ששלו אצלי, או שהוא שוכח אצלי את הארנק, או שהוא מנקה לי את הבית כי לא הספקתי, או שהוא עושה לי כביסות, או מכבס את הבגדים שלו אצלי, או יוצא לריצה וחוזר ואז הולכים למסעדה, או מתקין את ההגה שלו אצלי, או מחליף לי נורות, או כל דבר אחר.
"אתה מבין?", אמרתי לו, "ברור שזה מוזר כשאני חושבת 'מה זה זה? אני מכירה איזה בחור רק שבועיים', אבל כשאני חושבת 'אני מכירה אותך שבועיים', הכל מאוד הגיוני".
| |
Sebastian
בשעה טובה ומוצלחת, אחרי שהחדש ואני אכלנו בצוק בארסוף, בחתונה של חברה שלי ובאוטו ליד המרכולית של קיבוץ עין גב, הגיע הזמן למסעדה אמיתית. הוא בחר את סבסטיאן, ביסטרו חמוד מאוד בהרצליה פיתוח.
עיצוב: סוג של תקופתי. אתה מרגיש כמו בציור של דגה שם בפנים, רק בלי הדיכאון. כיף כיף. והרבה תמונות יפות. ואני מציינת לשבח את המוזיקה. פשוט נעים שם.
שירות: פעם חשבתי שכשהמסעדה ריקה אי אפשר לבחון את השירות. הרי ריק- ברור שיתייחסו אליך. אחרי החוויה האחרונה והידועה לשמצה בקיוטו סלסה, אני מבינה שזה אחלה זמן לבחון את המסעדה. המלצרים אדיבים בכל זאת או מתים ללכת הביתה? הם שמים עליך או מדברים בניהם? בסבסטיאן הם שמים עליך יופי. הכל שם תיקתק, המנות יצאו מהר, המלצרים היו אדיבים.
אוכל: טעים. לקחנו שתי מנות שניצל, כי הבחור אמר שזאת המנה הכי טובה במסעדה. מצד אחד, ממתי שניצל הוא המנה הכי טובה של מסעדה? מצד שני- איזה שניצל! הוא לקח שניצל עוף עם צ'יפס, אני שניצל בקר עם פירה. המנות מגיעות גם עם סלט אישי. הוא היה מרוצה, אני הייתי מרוצה, והיין לא התנגד. הדבר היחיד שהפתיע אותי לגבי היין הוא שאי אפשר היה למצוא כוס יין בפחות מ-35 ש"ח.
עוד ראוי לציין:
המחירים יחסית סבירים. משהו כמו 70-80 ש"ח לאדם (בלי מנה ראשונה, בלי קינוח).
התמונות התמונות התמונות. אם אתם אוהבים את שנות ה-20, פשוט כיף לשבת שם.
תופתעו, גם המסעדה הזאת לא כשרה :)
ציון:  
כי בקטגוריה שלה, "בואו נלך לאכול משהו קליל במקום טוב", היא ממש אחלה. אני גם מהמרת שהמנות הראשונות אחלה, אבל לא הסתכלתי על המחיר שלהן. תפריט האלכוהול עשיר.
כדאי ללכת: לדייט, ברור, או לבילוי שקט עם חברים. אני מעריכה שהיא גם כיפית בצהריים, לאלו מכם שרוצים לקפוץ לאכול משהו אחרי מבחן בבינתחומי :)
Sebastian
משכית 33, הרצליה פיתוח
| |
לקחת יומיים חופש
לפתוח את יום ראשון עם 55 מיילים חדשים.
תענוג.
אני הולכת לעבוד.
שלום.
| |
להשתין זה לחלשים
היינו בכנרת. אתם מאמינים? בכנרת. אתם יודעים כמה חם בכנרת? נורא חם בכנרת. ואתם יודעים כמה חם בתוך אוהל בכנרת? על גבול הגהינום. אבל אנחנו צעירים, אז ישנו מחובקים בכל זאת. והיום בבוקר כשקמנו ממש ממש הייתי צריכה להשתין. וזה הכי מבאס שאתה יודע שאתה צריך ללכת לשירותים הדוחים של החוף, ועוד ללבוש על עצמך משהו שרוב הסיכויים לא יירד ממך לעולמים, כי הוא ידבק אליך. "אוח, אני צריכה להשתין", שיתפתי את הבחור. "להשתין זה לחלשים", הוא אמר, "תזיעי את זה החוצה".
והיו עוד מלא דברים מצחיקים, אבל אנחנו נדבר על זה מאוחר יותר. כי הוא פה אצלי, מתקלח, אחרי שהוא הקפיד להראות לי את כל התמונות מהמילואים ולהכיר לי את כל החברים שלו.
| |
אוי, הבושה
"את לא בחורה", טוען במב, "את כאילו... לא יודע, את פשוט לא בחורה". אולי מה שקרה היום ייתן קצת הסבר לעניין הזה: אני תכננתי ללכת למורטת שלי ב-4:30, וזה היה חייב להיות היום כי מחר אני נוסעת לכנרת. אבל ארגנטינה שיחקה היום, מול ברזיל, ב-4. עוד ניסיתי לספר לעצמי ולמ.ישהו סיפורים על זה שאני אראה חלק גדול מהמשחק, אבל ברגע האמת- ב-3:30- פשוט הרמתי טלפון וביטלתי את התור. מעניין את השחלה הימנית שלי השיערות שלי במפשעה עכשיו. יש משחק. ומשחק כזה לא מפספסים.
עכשיו, לדבר על המשחק יהיה קצת מיותר, כן? הרי אין הרבה מה להגיד. אנחנו נהדרים, אני יודעת. אבל אני נאבקת פה ברגשות מעורבים. מצד אחד, אין דבר אדיר יותר מלהשפיל עד עפר את היריבה ההיסטורית שלך, אחרי שלא ניצחת אותה כבר 3 שנים. מצד שני- זאת היריבה ההיסטורית שלך, אתה רוכש לה כבוד, מעריך אותה, ועמוק עמוק בלב- לפעמים אפילו אוהב אותה קצת. ולראות את הברזילאים מתפרקים ככה ומגיעים לשני אדומים כשהמשחק היה גם ככה אבוד... זה כואב קצת.
אבל השחלה השמאלית שלי אומרת שעל הזין הגדול שלה. הברזילאים היום אכלו חרא, אנחנו ניקח שוב את הזהב, והכל יבוא על מקומו בשלום.
| |
פיו פיו
"מטווחים זה כמו מקלחת", הוא אמר, ואני התחלתי להקרע מצחוק. פשוט, הוא ואני הסכמנו שהשלב שלפני הכניסה למקלחת, כשאתה חושב על זה שאתה צריך ללכת להתקלח, הוא מבאס נורא. אבל אח"כ, כשאתה כבר בפנים, אתה סופר נהנה ויכול להשאר שעות. ואז הוא סיפר לי קצת על המילואים ושהגיע איזה אחד שהתחיל לדבר על האיראנים והפקיסטנים והרוסים, והוא לא הבין מה רוצים ממנו שם, כי "מה אני צריך את זה כל? פשוט תגידו לי במי אני צריך לירות". מה שמזכיר לי שאתמול היו לי שני ג'וקים קטנים בבית (בייבי ג'וקים כאלה, בשלב שעוד אפשר לטעות ולחשוב שהם יגדלו להיות חרק לא-מגעיל-במיוחד) והוא אמר שהוא לא הורג ג'וקים. ואני אמרתי לו "סליחה, הבטיחו לי לוחם סיירת. מה זה לוחם סיירת שלא הורג ג'וקים?", והוא אמר "לא לא, תביני. אין לי בעיה להרוג ערבים, פשוט ג'וקים זה מגעיל ממש".
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
