יום שני:

עברתי על החומר התיאורטי למועד ב' בתרמו 2. הבית היה ריק וזה לא היה קשה במיוחד. בסביבות 7 כולם חזרו הביתה, ואני העדפתי לחתוך לבית קפה עם חברה.

יום שלישי:

מבחן. ככל הנראה לא הלך טוב. המרתה עובד בשיטת "הכל או כלום". שלוש שאלות, ניקוד זהה. אם אתה לא יודע לפתור אחת מהן, הסיכויים שלך לעבור שואפים לאפס.

אמרו לי לפני שלקחתי את הקורס שהממוצע בו הוא 85. באתר המידע המחודש של האוניברסיטה אתה יכול לראות התפלגות ציונים. הממוצע אכן 85- לא כולל נכשלים. מבחינת המרצה נבחנו במועד א' 19 סטודנטים בלבד. אני הייתי שם ואומרת לכם- היו לפחות 30.

במבחן בליניארית שהיה קיבלתי 54. לא תאמינו, אבל אני בין הציונים הגבוהים. זה בטיפול של המחלקה, אחרי שסטודנטים שנה א' נזעקו והסבירו להם ש-15 נכשלים בקורס זה יותר מחצי מהסטודנטים שהתחילו השנה תואר ראשון בפיזיקה.

בערב הלכתי עם יוסי לסרט. הייתי כולי מבואסת מהמבחן, ושוב שקעתי אל תוך "אני במקצוע הלא נכון, אני אגמור בתור נציגת שירות לקוחות". הסרט, "אביבה אהובתי" מצוין- אבל ממש לא התאים למצב הרוח שלי. בכיתי כל הסרט שאני לא רוצה לגמור ככה.

אבל הקטע המצחיק היה לפני הסרט, כשיוסי ואני אכלנו סנדוויצ'ים בארומה והוא התחיל לגהק. השענתי את הראש על הידיים ואמרתי לו: "אולי נתחתן?".  הוא הפסיק לגהק :)

יום רביעי:

בת דודה שלי כבר שבוע וחצי אצלנו בבית (הגיעה לביקור בארץ בן שלושה שבועות) ועכשיו שאחותי ברגילה היא ישנה בחדר שלי על מזרן. מזל שהיא נוסעת לשבת אצל חברים של ההורים שלה, כי זה התחיל להימאס עליי קצת להיות נחמדה כל הזמן ולישון לבושה.

פגשתי את ביג פרופ', ככה בקטנה בזמן שהוא אכל והוא דיבר עם סטודנט אחר. לפני שהספקתי להגיד מילה הוא התחיל: "אפילו יום כיפור לא יצליח לכפר על מה שאני עושה לך". הוא כמובם מתכוון לזה שהצעת המחקר שלי שוכבת אצלו יותר מודש, והוא לא עבר עליה. אמרתי לו שפרופ' נעמי נתנה לי כמה דברים להוסיף. הוא אמר שאני אוסיף את מה שהיא אמרה ואגיש לו נוסח סופי. אני מקווה להגיש את ההצעת מחקר מיד אחרי סוכות.

יום חמישי:

העברתי את היום בהתרוצצויות בין מחלקתיות: איזה קורסים אני רוצה לקחת, איזה קורסים אני יכולה לקחת, איזה קורסים יאשרו לי לקחת, האם אני אתרגל שנה הבאה (אני זוממת על מתמטיקה למדעי החיים ומעבדות בפיזיקה לאופטומטרים). מקווה שהכל יסתדר לטובה.

הייתי אצל הגינקולוג ואמרתי לו שהגלולות לא משהו. אני רגישה, אמרתי לו. הוא שאל איזה סוג של רגישה. "אני לא יודעת... אני כל הזמן בוכה. וגם החזה שלי גדל ונהיה כואב". הוא סיכם בזה שקה להיות אישה והעביר אותי לגלולה עם חצי מכמות ההורמונים. כשכתב בתיק אם אלו התופעות לוואי היחידות שאני מרגישה, הוספתי ש"אני אוכלת מלא לאחרונה. אני לא יודעת אם זה קשור, אבל אני אוכלת ממש מלא". הוא חייך אליי ורשם.

שמחה וטובת לה המשכתי לקניון. תיק גב גדול, זה מה שהייתי צריכה. היו לי תווים של "רב-תו", התו הזה שאין מה לעשות איתו (קסטרו, קרייזי ליין והוניגמן- תודה רבה) חוץ מסטימצקי וריקושט. ואז עלה בדעתי רעיון נפלא ממש: אני אלך לריקושט, מה שלא הייתי עושה סתם ככה אבל מה איכפת לי כי אני משלמת בתווים, ואני אקנה לי תיק גב שגם ישמש בעתיד בתור התיק הקטן של הטיול לארגנטינה. אני ממש מרוצה מהתיק החדש.

יום שישי:

תלוש משכורת. שוב אני מקבלת בעבודה שלי יותר ממה שחשבתי. איזה יופי. יותר חסכון- יותר דרום אמריקה.

אתמול בבוקר עלה בי רעיון: אולי מה שאני רואה זה הסטה בספקטרום. כדי לבחון את העניין צריך לראות אם יש כזה דבר כמו מיקרוסקופ שקורא ספקטרום ולא רק נותן לך עצמה באיזשהו חלון של אורכי גל, כי נורא קשה לעבוד עם התאים האלה בקיווטה. אבל עוד לפני זה אני צריכה לדבר עם המנחה שלי, וזה אחרי שהוא קורא את ההצעת מחקר שלי כדי להבין על מה אני מדברת איתו. זה, כמובן, לא קרה עדיין.

הוא מאוד עסוק עם איזו קבוצה מגרמינה, איזה שיתוף פעולה חדש, איזה גראנט של כמה מאות אלפי דולרים. מה שנורא מעניין זה איך בדיוק נוצרים השיתופי פעולה האלה, אם אף אחד במעבדה הזאת לא עובד. זה מרסק מוטיבציה הדבר הזה.

קבעתי איתו להיום בשעה 10 בבוקר. אם לא בשביל לעבור על ההצעת מחקר, לפחות כדי שיאשר לי את הקורסים שאני רוצה לקחת שנה הבאה. אחת הבעיות בלעשות תואר שלא קיים באמת, היא שכל הקורסים הם קורסי בחירה ורק מבקשים ממך שהמנחה שלך לא יהיה ממש נגד. אה, כן, הוא לא הגיע, המנחה.

אדון קוויקי העביר אליי פרויקט. תכל'ס, הוא העביר כי ביקשתי, אבל גם זה נחשב.

ובכן, שמועות. לכל אחד יש שמועות שדבקו בו במהלך השנים. טיבן של שמועות הוא שהן מתפתחות כשאתה נמצא בסביבה חברתית, אחרת אין מי שיעליל עליך עלילות. לכן, השמועות עליי התחילו באוניברסיטה, שהרי לפני כן לא הייתי חברותית מי יודע מה. בתיכון לא רק שלא הייתי מקובלת, אלא שהייתי די תלושה. אולי כי באמת קשה לעלות לארץ ועד שאתה קונה לך סביבה תומכת שלא צוחקת עליך, ההורים שלך מחליטים לעבור עיר, ועוד לכפר-סבא. לכו תתקבלו בחבורה של צפונבוניות דתיות בנות 16.

ובכל זאת, אני לא יודעת עד כמה הדברים התפתחו לכדי שמועות, שהרי אני לא ממש מעורה במה שקורה סביבי. יכול להיות שהם רק חשבו את זה בינם לבין עצמם, יכול להיות שהם גם דנו על זה עם אנשים אחרים. בכל אופן, זה אוסף של דברים שהגיעו אליי:

1. היא שונאת בלונדינים

השמועה היחידה שהייתה עליי כשהייתי קטנה. זה היה בכיתה ט', ברחובות, כשהייתי בארץ איזה שלושה חודשים. יום שישי אחד, בדרך לגן המגינים איפה שכולם נפגשים, שאלה אותי מישהי מה אני חושבת על אלעד. אמרתי לה שהוא חמוד. היא שאלה אם אני רוצה לצאת איתו. ותכל'ס, איזו בחורה חדשה שכולם צוחקים עליה לא חולמת לצאת עם הבחור הכי שווה והכי מקובל בחבר'ה? בגלל זה הייתי בטוחה שהכל בדיחה אחת גדולה כדי לצחוק עליי. אז אמרתי לה שהוא בלונדיני, ואני לא אוהבת בלונדינים. וככה זה התחיל: קאיה דחתה את אלעד, הבחור הכי שווה בשבט, בגלל שהוא בלונדיני. אלעד, מצידו, כל פעם שהוא ראה אותי זרק לעברי "שונאת בלונדינים, אה?", גם כמה שנים אחרי. פרט משעשע: לפני ארבע שנים, אלעד הצהיר שהוא הומוסקסואל.

2. היא עשירה

יום אחד, אי שם בתחילת סמ' ב' של שנה א' דיברתי עם בחורה אחת על העבודה שלי. אז עבדתי בתור מורה למתמטיקה לעולים חדשים מארגנטינה וברזיל, בקורס הכנה למבחני מיון למכינה לעולים באוניברסיטה. היא אמרה לי, איכשהו, שזה ברור שאני עובדת סתם כי אני לא רוצה לקחת כסף מההורים, שברור שהם יכולים לשלם לי על הכל ומעבר ושברור שאני מהצעירים האלה שמתריסים כנגד ההורים.

3. היא צפונבונית

לא קשה להגיע לזה אם אני כפר-סבאית, ועוד עשירה שעובדת סתם כי היא לא רוצה לקחת כסף מההורים. רגע השיא היה אי שם בשנה ב' כשהסברתי לחברה שלי, חולונית במקור, שהיא הצפונבונית מבנינו: היא זו שמתאימה את צבע החולצה לצבע הגומיה והצללית, ואני בכלל לא מתאפרת. היא בתגובה טענה שאני הצפונבונית והוא הפרחה. שאני אתווכח? אני בטוחה שכל העניין הזה התחיל בבלבול הגדרות. לך תסביר לחבורה שכוללת חולונית, רמת-גנית דוסית בכבדות, רחובותי ומושבניק שאני ממש רחוקה מלהיות צפונבונית ראויה לשמה. צריך לגור בשרון כדי לדעת.

4. יש לה ציונים ממש טובים

למדתי עם בחורה אחת, הילה שמה, שהיא ממש מוכשרת. לא רק זה, היא גם עובדת נורא קשה. אם יש מישהי אחת שהכרתי באוניברסיטה ואני לוקחת לי כמודל, זו היא. ולפני תקופת הבחינות הראשונה של שנה ג' היא אמרה לי בשיא הרצינות שהיא לא מבינה איך זה שאני גם עובדת וגם מוציאה ציונים ממש טובים. הסברתי לה שהציונים שלי לא טובים, אבל היא נשארה סקפטית. הממוצע של התואר הראשון שלי הוא 76. של הילה חוצה את ה-90.

5. היא מזיינת מלא

היו תקופות בהן זה היה נכון, לפרקי זמן קצרים מאוד. אבל מעולם לא היה לי צי של בחורים שמחכים לפקודתי, כפי שחשבו סביבי. כל בחור בתורו חשב שהוא אחד מיני רבים, שאני סתם משתעשעת איתו, שממש לא איכפת לי ממנו. זה הזמן לומר להם: היה לי איכפת, באמת. אני אפילו זוכרת את רובם.

6. היא עושה דברים מוזרים

שוב, זה קצת נכון. העניין הוא שאין שום דרך בעולם שמישהו מהסביבה הקרובה שלי יחשוד שזה אפילו טיפה נכון. אולי זו רק תחושת בטן בסגנון "זאתי, איך שאתה רואה אותה, היא חולת מין מטורפת". אולי זה האופי הארגנטינאי החם והמשוחרר, אולי זו החזרה בשאלה. ואולי הכל פנטזיה גברית שלא יודעת גבולות.

ואני מעבירה לאליונורה. כי זה מעניין אותי...

ביום שני עלה בי רעיון: אני אטוס לארגנטינה בפסח.

היתונות:

1. יוסי משתחרר בפברואר ואמור לטוס לדרום אמריקה מתישהו אחרי זה ולחזור לפני תחילת הלימודים באוקטובר. התכנון המקורי היה להצטרף לקראת סוף הטיול אבל זה נראה הרבה יותר כיף להצטרף להתחלה

2. לנסוע באמצע השנה זה יותר טוב מלסיים את התואר ולעוף, מבחינת כל הדברים שצריך לעשות לקראת סוף התואר: להחליט מה קורה הלאה, למצוא עבודה או מנחה לתואר שלישי

3. לדעת שמצפה לי חופש קרוב תהיה זריקת מרץ לחצי שנה הקרובה

4. לחזור מחופש תהיה זריקת מרץ לחצי שנה האחרונה של התואר

5. להתרחק קצת בטח יעזור לי לבחון את האופציות שלי להמשך

6. אני אראה את המשפחה, כל אלה שלא ראיתי כ-6 שנים, ואהיה שם בסדר פסח

7. מרץ-אפריל זה תחילת הסתיו. זו עונה מצויינת לטייל בבואנוס איירס ועונה טובה לטייל בדרום כי עדיין לא מתחילים שלגים וזמן טוב לראות את הקרחונים

8. יש שבועיים חופש באוניברסיטה בפסח, אני אקח שבוע לפני ושבוע אחרי, זה יוצא חודש, ואז ממילא יש שלושה ימי חופש בגלל יום העצמאות. אני לא אפסיד הרבה לימודים

9. זה פשוט הולך להיות כיף

חסרונות:

1. יש כל מיני קניות לעשות לפני שנוסעים, 1200 דולר כרטיס ועוד כסף לטיסות פנימיות ולהסתובב שם. בקיצור, הרבה כסף שיהיה צריך להתחיל לחסוך מעכשיו.

אז זה 9 יתרונות מול חסרון אחד. נראה לי שלא קשה להחליט.

***

אתמול נתקפתי חרדה: אני חושבת על לטוס עם חבר שלי לטיול בו הוא יכיר את כווול המשפחה שלי, ובכלל- הטיול מתוכנן לעוד חצי שנה. מה בדיוק אני חושבת לעצמי? מי בכלל יודע מה יהיה עוד חצי שנה?

אבל היום, כשמישהי בעבודה אמרה לי "שמעתי שאת מתכננת לנסוע" ושאלה עם מי, היה נראה לי ממש ברור שאני טסה איתו. כי למה לא? יהיה כיף :)