אתמול הייתי עם איזה בחור. לא חדש ממש. פגשתי אותו פעם אחת בעבר, ואיכשהו הוא צץ שלשום אאוט אוף נוואר וזה פשוט התאים.

וזאת המסקנה שהגעתי אליה:

יש כזה דבר "חיבור מיני", אני לא מדמיינת זה. ואני לא בררנית מדי. וגם לא איזה נימפומנית חולה, כמו שההוא גרם לי להרגיש. יש כזה דבר. והוא חובה במערכת היחסים שלי. לא שעל זה בלבד אפשר לבסס מערכת יחסים (נגיד, הבחור מאתמול הוא אפילו לא שמינית מעניין מהבחור ההוא) אבל אני לא יכולה להתפשר על זה.

והנה עוד מסקנה שהגעתי אליה (למבוגרים בלבד):

בעוד שגודל הזין הוא משתנה רציף, התפיסה של "זין גדול" ו"זין קטן" היא בדידה. זאת אומרת, אין ספקטרום שמוליך אותך מ"ממש קטן" ל"ממש גדול" עם הרבה "בסדרים" ו"סבבאים" באמצע. כשזה גדול זה גדול, כשזה קטן זה קטן. והעניין הזה של הממוצע? שקר.

מצחיק, עכשיו קלטתי שהנושא החם הוא "מתי אנחנו מרגישים באמת בבית" אבל אני לא חושבת הקטע הזה באמת מתאים... :)

הבוקר נפרדתי מהבחור.

שזה חיובי, כן? כי זה לא התאים באמת. אז זה טוב שעליתי על זה ולא גזרתי על עצמי עכשיו חודשים של תסכול עם בחור שפשוט לא בשבילי. וזה גם טוב שהייתי מסוגלת לעשות את הצעד בלי לרחם על עצמי ועל הרווקות וכל זה.

אבל זה עצוב.

אני לא חושבת שיש לי אובססיה ממש. לא משהו ארוך, בכל מקרה. מה שיש לי בשפע זה קוצים בתחת.

וזה יכול לגרום לי להכנס כולי לאיזה תחום לאיזו תקופה, ללמוד עליו מלא, להוציא ימבה כסף ולהתעסק בזה ברוב השעות הפנויות שלי. אז אין לי אובססיה, יש לי הרבה אובססיות קצרות וחולפות.

נגיד, האיפור. אני אומרת לכם- יש לי בבית קולקציה שלא הייתה מביישת את מיטב מאפרות האופנה, אבל אני בכלל לא מתאפרת. אני פשוט אוהבת שיש לי. אבל לא קניתי איפור כבר איזה חצי שנה, כי כל מה שיוצא "חדש" גם ככה יש לי (צלליות אבקה מחזיקות שנים, זה בסדר. ושפתונים, אם הם לא מסריחים אפשר להמשיך להשתמש). אה, ויש לי מלא ספרים וזה. אבל די עבר לי מזה, אחרי 3 שנים של אובססית מה. וזה לא נראה כאילו זה עושה קאמבק.

אולי הדבר היחיד ששומר על רמת אובססיה קבועה לאורך זמן זה נעליים. אני לא מתעסקת בזה יותר מדי, ואני לא קונה הרבה נעליים ברמת הטירוף. אבל יש לי איזה 30 זוגות נעליים בבית, כולל כמה זוגות שלא ננעלו יותר מפעמיים. יש לי גם זוג אחד שכבר כשקניתי אותו היה לי ברור שזה יותר פריט אספנות מנעליים ללכת איתן באמת, ושמתי עליהן 500 שקל בכל זאת.

טוב, אולי יש לי אובססיה לנעליים. אני נוטה להאמין שזה מגיע יחד עם הגנטיקה. לא משהו מיוחד.

בנוסף, אני חושבת שההתנהגות שלי אובססיבית טיפה בכל מה שקשור לשיניים. אני מטפלת בשלי נורא ואני הכי אוהבת ללכת לשיננית (אולי אפילו יותר ממה שאני אוהבת לקנות נעליים. זה הרבה יותר קוסט-אפקטיב). גם לרופא שיניים אני אוהבת ללכת (הוא חתיך) אבל הוא בדר"כ סתם בודק אותי ולא עושה כלום. השיננית עובדת! אני מתה על זה. וכן, הדבר הראשון שאני מסתכלת עליו בגבר זה השיניים. והחיוך, באופן כללי. שיניים רעות זה אחד הטרן-אופים הגדולים בשבילי. מצד שני, קצת קשה לי עם קולגייטים כאלה. כאילו, ברור שזה יישור שיניים. זה פחות מרשים אותי. אני הכי אוהבת שיניים ישרות ולבנות עם טיפונת פגמים. זה טבעי. נגיד, שיניים שהן לא בדיוק-בדיוק באותו אורך, או שהשיניים התחתונות טיפה כזה לא ישרות או מרווחות. אבל אני לא מקבלת שיניים צהובות, שבורות (זה מהנשק? וואלה. טוב, כשיתקנו לך דבר איתי) או מרווחות מאוד. ואני בכללי מעדיפה שיניים גדולות על קטנות.

בסדר, אולי זה מעבר ל"טיפה אובססיבית". אבל זה בגלל שכשהייתי קטנה נורא לא אהבתי את השיניים שלי כי היה להן רווח כזה. וכל פעם שהייתי באה לרופא שיניים (החלפתי מלא רופאי שיניים עם הזמן) הייתי אומרת לו שבא נעשה לי גשר והוא היה אומר שאני משוגעת ולא צריך ושההורים שלי ישימו את הכסף שלהם במשהו יותר טוב (בגלל זה החלפתי מלא רופאים. לא עזר). השיניים איכשהו הסתדרו לבד. כנראה בגלל השיני בינה.

וכן, זה אולי אחד הפוסטים הארוכים שכתבתי בחודשים האחרונים. אז אולי כן יש לי אובססיה ממש, בכל זאת.

אז הבחור חזר מחו"ל. בקטנה, שבוע. ברלין. אבל מה? לא דיבר איתי כל השבוע. אפילו לא איזה סמס. ואני אכלתי כאפות שאין דברים כאלה. וניסיתי לחשוב על כל האפשרויות. למה, לכל הרוחות, הבחור לא מתקשר אליי?

אתמול בערב באתי אליו. והוא כזה מחבק אותי ואומר לי שהוא התגעגע. אז אמרתי לו שגם אני התגעגעתי. והוא אומר לי, "מה, באמת?", אמרתי לו, "ברור, מה?". ואז אמרתי לו שיספר עוד איך היה, והוא עושה לי "עוד מעט, תחבקי אותי עוד". ואני כולי מופתעת מהפגנת החיבה ואומרת לו, "אז למה לא התקשרת, יא מצחיק?". ואז הוא אמר לי את הדבר הכי הזוי שיכול להיות: "מה, מלא פעמים רציתי להתקשר אלייך, אבל את אמרת לי לא להתקשר!".

אמרתי לו שאין מצב. הוא אמר לי שמה פתאום, הוא הכי זוכר שאמרתי לו "אל תתקשר אליי, אבל תביא לי מתנה". אמרתי לו שזה בכלל לא הגיוני שאמרתי לו כזה דבר (כאילו, העניין עם המתנה מתאים לי דווקא, השני לא יכול להיות). והוא אמר שזה באמת לא נשמע הגיוני, אבל שהוא בטוח שזה מה שאמרתי ולמה אני לא התקשרתי אליו. אז אמרתי לו "מה, אתה בחו"ל, ואתה לא מדבר איתי, אז יאללה, לא נפריע לך, תהנה שם (שקר וכזב, כן?). ואז הוא אומר לי, "אבל מה, לא יכולת לשלוח סמס?".

החיוך על הפנים שלי? כן, הוא מפגר :)

מאז שהתחלתי עם הקורס צניחה הזה אני מלאה סימנים כחולים. רובם מנחיתות לא נעימות במיוחד. עכשיו אני מסתובבת עם סימן כחול ענק בירך, ועוד כמה קטנים יותר באיזור הברכיים. 

ואז סתם, כשהסתכלתי במראה הבוקר אמרתי לעצמי משהו כמו, "בטח נשים מוכות לא הולכות עם חצאיות קצרות". ואז בכלל ירד לי האסימון שאם איזה גבר מכה את אישתו ומשאיר לה סימנים כחולים הוא מחטיף לה ממש ממש חזק. ממש. וזה עשה לי חלחלה.

יש שני ענפי ספורט שהמשפחה שלי נוהגת להתחרות בהם בארוחות החג:

1. להתלונן על ארגנטינה ולא להבין איך אנשים ממשיכים לחיות במדינה ההיא

2. להתלונן על ישראלים ולספר סיפורים על עד כמה הם לא מבינים שום דבר.

הערב, התפתחה איזו שיחה על מה זה השטות הזאת של ישראלים לעשות חתונות ל-600 מוזמנים כשהחתן והכלה בכלל לא מכירים את רובם. אני תפסתי פה הזדמנות ואמרתי לאמא שלי, "רגע, את אומרת שחתונות גדולות כאלה זה מיותר?". היא אמרה שכן. אז אמרתי לה, "זה אומר שאם כשאני אתחתן אני ארצה לסגור את זה ב-100 איש את תסכימי?". היא שוב אמרה שכן.

עכשיו אני רק צריכה לתפוס אותה שוב שיכורה באיזה חג ולספר לה שאין לי כוונות ללכת לרבנות :)