הבעסה של מאורה…
איך להיות אישה ולהישאר חיה תוך כדי?
ראיתי את הסרט הזה. חוויתי כל שניה ממנו באקסטזה.
סרט מצחיק, חמוד, אנושי, מפחיד של במאית ספרדיה, עם כרמן מאורה, השחקנית האגדית של אלמדובר.
הסרט מאיר לי את הפחדים: איך להיות גם אשת קריירה, גם אמא, גם לחיות עם גבר אחד, לאהוב אותו גם כשהוא מתייחס אליך לפעמים כמו שיט, וגם כשבא לך לפעמים לזרוק אותו מהמרפסת.
הסרט לא ממש מוצא פיתרון לפחדים אלו, כיוון שאין כזה!!!!!!!!!!
קשה להיות כזאת אשת חיל. גם קשה להיות כנראה גבר, אבל זה לא מעניין אותנו כרגע. רק מה שחסר לנו זה להבין אותו, ואז באמת עוד לא תיוותר לנו הזכות לכעוס עליו.
איך בכלל אני מרצון אכניס את עצמי למלכודת הזו? חייבים לוותר על משהו. אבל אני אוהבת לתפוס בהכל. לרקוד על כל החתונות, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
על מה אוותר? על קריירה? אפשרי... על חתונה? לא בשלב זה, אני עוד יכולה להתאים לשמלה לבנה וזיקוקי דינור, שאני אפסיד את ההזדמנות להיות מלכת העולם ליו אחד? על גופתי.
על ילדים? לא מתקבל על הדעת, הרי אני חייבת לבדוק על מה כולם מדברים, הייעוד, ההגשמה...
על זמן פנוי? על ההנאות הקטנות שמשאירות אותי בחיים? חס וכרפס.
אז אולי על האפשרות לעשות הכל בצורה מושלמת?
מי היה מאמין שזה יבוא ממני? אז זהו, שזה לא בא...
הגבר – אם הוא גבר גבר, אז הוא מטריף לך את הדעת. יש לו יותר מדי דעות, רצונות, מענות וטענות. כשאת אוהבת אותו, את חולה על התחת השעיר שלו, כשאת חוטפת ת'חלסטרה – את רוצה להחזיר אותו לרחם של אמא שלו, ואולי גם אותה באותה חבילה...
אם הוא עדין מדי – את אומרת – עדיף לי כבר להיות לסבית. הוא מוכן לעשות כל מה שאת אומרת, מסתכל עליך במבט המאוהב, המרצה, המבולבל, ומשאיר לך לנהל את העניינים. את בוחרת כל מה שבא לך, מנהלת דיאלוג עם עצמך, מחליטה שאיתו או בלעדיו זה היינו הך, או אותו הדבר.
אז לעניין הגבר לא מצאנו פיתרון, ניקח כבר איזה פרווה...
לעניין הקריירה... את רוצה להיות מוצלחת, מפורסמת, להרוויח מלא כסף, אבל לעבוד חצי משרה, או 3 פעמים בשבוע. שתוכלי להיות אמא למופת, אבל גם אשת קריירה מפולפלת. שלא יהיה לך תחליף, אבל תוכלי לקחת חופשות ארוכות, ולחזור לעניינים בשנייה. שלא יגידו לך מה לעשות אבל אין לך כוח להיות עצמאית...
אז מה? החלטת לשגע אותי?
אז תהיי שוב בפרווה. לא ממש קריירה ולא ממש מזכירה.. לא תרוויחי הון אבל גם לא 3000 ₪ תעבדי משרה מלאה + אבל לא 16 שעות ביום. יופי. העיקר שתעשי משהו. נכון?
לעניין הילדים? מה איתם? את רוצה לתת להם הכל, אבל אין לך סבלנות להיות איתם יום שלם ולהפוך לעקרת בית מתוסכלת. את רוצה לתת רק אוכל בריא וחם, אבל למי יש כוח לבשל כל היום. את לא רוצה לצעוק, את יודעת לדבר בשקט, אבל עוד שנייה, הצעקה תהייה הרע במיעוטו של מה שהקריזה עושה לי.
אבל בסוף כל זה, אני רוצה לבוא הביתה ולעשות מלא דברים שאני אוהבת. אבל למי נשאר עוד כוח אחרי כל המלחמות? אני רוצה לעשות טיול רגלי? אבל למי יש רגליים? אני רוצה מדיטציה, אבל המוח לא מפסיק לקדוח. ואני עייפה, כל כך עייפה, שנים של עייפות...
אמא, תצילי אותי!!!!!!!!!
לא בעצם, רק לא את, הרי ממך למדתי שזה בלתי אפשרי לעשות הכל ביחד, הרי ירדתי עלייך כל השנים ואמרתי, אני אהיה אחרת.
נכון, אני אחרת, אבל לא פחות מתוסכלת.
אז, אני לא באה לכם עכשיו עם סוף אופטימי, אלא עם הידיעה, שהסיוט הזה נשמע מרחוב אלם, אבל גם אני רוצה קצת כזה... כי גם אני רוצה להיות בטוב שיש בצד השני...
רוצה לחוות את הרגעים של הצמדות אל הגב המשתער שלו, ושל ההצלחה הקטנה בעבודה, של התינוקת שאומרת אמא בפעם הראשונה, של העייפות המתוקה שנגמרת בשינה טרופה על הספה, ושל הזמן הפנוי שלי שהוא קצר, אבל הוא רק שלי. הרגעים של העצמאות.
ומה שיפה, שאני יודעת שאני יכולה בכל דקה לשבור את הכלים. כל יום מחדש אני בוחרת להיות בחרא הזה, או בגן עדן הנפלא הזה. ואני יודעת שזהו המצב. ואני לא ממש אופטימית שיהיה רק הטוב, אבל גם לא ממש פסימית לחשוב שלי כל הקונסטלציה הזו לא תהיה.
אז אני מוכנה, לחיים האלו, ואני רק מתכוונת למצוץ אותם עד תום. לקחת מהם רק מה שאני אוהבת, לנסות לזרוק את מה שאני לא אוהבת בכלל, לקבל את תופעות הלוואי. ולחיות.
אני הולכת להיות אישה. הכי אישה שיש, במלוא מובן המילה, המשמעות, ההשתמעות והכוונה, ואני לא מתכוונת להתפגר תוך כדי זה.
אני מתכוונת לצמוח מזה, להתחזק ולצחוק על כל הגברים שחושבים שהם יודעים מה זה עבודה קשה. מה זו אישה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
