בלי לומר דבר, בלי להזהיר.

לא חשבתי שיכני, רעם שכזה ביום בהיר.

ואני תמיד חשבתי.. שמאושרים כמונו אין..

ובדמיוני לראות אהבתי,

איך ביחד נזדקן.

אני לא מבינה למה בעולם ישנו כוח שגורם לך להרגיש לחץ כל כך חזק בחזה.. עד כדי כך שאתה מרגיש את החנק בגרון.

אני לא מבינה למה אי אפשר להישאר באושר תמידי...

כמה עוד אפשר להתגעגע?

אני מרגישה שכמו שהוא הלך.. ככה הוא לקח איתו את הלב שלי. את התקוות שלי. את האושר שלי.

כי למעשה הוא בעצמו מהווה את כל זה.

זה אולי ישמע מוגזם.. אבל הייתי מוכנה לעשות הכל בכדי לזכות בעוד חמש דקות נוספות בזרועותיו.

זה מדהים עד כמה מהר אפשר לשכוח רגעי אושר.

כמה אני מתגעגעת כבר עכשיו לריח שלו. למגע שלו.

כל כך קשה להיות רחוקה ממנו. כל כך חזקה בשבילו.

עוד כמה מבחנים נצטרך לעבור בכדי לדעת שנועדנו להיות ביחד?.. הרי אני כבר ידעתי את התשובה לכך עוד ברגע הראשון שהמבטים של שנינו הצטלבו בכיתה.. כן כן אז.. לפני שלוש שנים.. או אולי יותר...

קשה לי כי אני יודעת שמחר אני אקום וארגיש שהכל היה חלום מתוק.

לא תשאר לי שום מזכרת. לא נשיקה. לא חיבוק בלילה.

ואני אמשיך לחכות לו.. לכל שיחת טלפון.. או אסמס..

כל חלקיק קטן ממנו.. כדי לקבל קצת אוויר לנשום.

כן, אפשר להגיד שזה מובן.

אני אוהבת אותו עד כלות נשמתי.