מצחיק לחשוב על זה...
אתמול ב8 בערב, אני לבד בחדר, מתוחה לקראת הצפירה.
זה תמיד מאוד מלחיץ אותי.
התיישבתי על המיטה.
20:00
צפירה.
חשבתי כמה נורא זה יהיה אם במקום לעמוד ולהרכין ראש אני אשב על המיטה ואחלוק עם עצמי את המחשבות שלי על הנופלים.
נשבעת שהתכוונתי לשבת.
אבל משהו בי גרם לי לעמוד. אולי המצפון, אולי ההרגל, אולי המחשבה שזה המינימום שאני כביכול יכולה לעשות למענם אחרי שהם לא חיים בשביל שלי תהיה מדינה ושאני אוכל לחיות בה בכמה שיותר ביטחון.
ועכשיו אני יושבת בקפה. אני עם הלפטופ של אבא לפני כניסה למשמרת.
ואיזה ביטחון ואיזה נעליים... יש מלא שוטרים באבן גבירול. כוננות שיא. קצת מפחיד.
אבל הם עדיין עשו כל מה שהם יכולים, ומתו בשביל זה. אז איזו זכות יש לי לשבת בזמן הצפירה?
אם לא הם, אולי לא הייתי זוכה לחוות את יום העצמאות בת"א לראשונה בחיי.
אז עמדתי. ומצד ימין שלי, על הקיר בחדר, היו תלויים 2 קולאז'ים של תמונות שחברות מהצבא עשו לי.
פעם עם החברים הג'ובניקים מהצבא, ופעם עם הלוחמים.
מלא תמונות עם חיוכים, הוואי, תמונות עם גיטרות בפרגולות, על האשים עם מלא בשר, חיילים מתחבקים, משחזרים בתמונות רגעים מהנים שמקווים שככה יעבור להם שאר השירות, אבל רק שיעבור כבר, 3 שנים זה המון. מרגיש כמו נצח כשאתה בתוכן.
הרגשתי ברת מזל.
יש הרבה חיילים, בגילי, אולי שנה פחות ממני, אולי שנה יותר, שנהנו כמוני, חוו כמוני, סבלו כנראה יותר ממני, השתפשפו בבוץ יותר ממני, פחדו יותר ממני, חטפו צרחות יותר ממני, נשברו יותר ממני, ישנו במיטה שלהם פחות ממני, התמודדו עם הקור הרבה יותר ממני, נסעו לקצוות שונים בארץ והתפרפרו הרבה יותר ממני.
ירו יותר ממני, נפצעו יותר ממני, נקשרו יותר ממני, נתנו וקיבלו יותר ממני.
ראו את המוות בעיניים, כשאני לא ראיתי.
ומתו.
ורק אחרי שירות צבאי יום הזיכרון מקבל משמעות שונה.
אני סיימתי את החובה שלי למדינה בגיל 21.
הם כנראה לא הגיעו לגיל הזה.
או שהם הגיעו, למדו, התחתנו, הולידו ילדים, צברו זכרונות. שמחו לחזור בסוף יום הביתה, כי יש להם חיוך קטן שלא מפסיק לבכות בלילה, אבל זה אור עצום בחיים שלהם.
והם לא יזכו לראות אותו יותר.
בגלל מלחמה אחת. בגלל שנאה. בגלל אידיאלוגיה. בגלל הקרבה. בגלל אמונה.
אבל יש משהו מאוד יפה בעיניי בשילוב של יום הזיכרון עם יום העצמאות.
עצוב מהול בשמחה, או ההפך, אם תרצו לראות את זה ככה.
לזכור שבזכותם אנחנו חיים כאן. נושמים, בועטים.
זה מצחיק.
יש לנו מדינה מסריחה.
אני אשמע זקנה ואומר שכמעט כלום פה לא אמיתי.
אף אחד לא מתנהג בצורה נאותה, לא מכבד אחרים.
כל אחד חושב רק על עצמו, ויהיה מוכן לתקוע אפילו לחברים שלו סכין בגב.
וזה השלטון, שאני לפחות, מרגישה שכמעט אין לי על מי לסמוך כי כל אחד לוקח שוחד, מסדר את העניינים כמו שנוח לו.
זו הדוגמא שהם נותנים לאזרחים, כשהם בעצמם מחורבנים, אז למה שתהיה לנו חברה נורמלית?
אבל זה יפה שיש 5 דק' בשנה שגורמות לכולם להיות מאוחדים באיזושהי דרך.
שיש יום אחד, שלמרות שכולם מרגישים שיש לנו מדינה מחורבנת, ולמרות שיש כוננות שיא במקומות הומים [ראו דוגמת כיכר רבין כרגע], כולם יוצאים מהבתים ודי מתנהגים כאילו הכל בסדר.
שוכחים שלפני שעה הושמעו רק שירים עצובים ברדיו, מתעלמים מכל השוטרים, מחייכים ומנסים לא לפחד.
מתנצלת על החוסר עדכונים לאחרונה.
למדתי שיש דברים שכדאי ורצוי לשמור אצלי.
יום הולדת שמח, מדינה נפלאה שלי. :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
- Fox lady -