היום פרצו לנו לבית.
אני לא בדיוק יודע מה לכתוב, המחשבות שלי עדיין מבולבלות. כולנו היינו בבית של אחותי כשזה קרה. היא ערכה חנוכת בית, אז היום הזה היה אמור להיות מאופיין, ברובו הגדול, בשמחה.
כשעתיים לאחר שיצאנו, אבא שלי היה צריך לסדר עניין כלשהו ולכן חזר אל הבית. כעבור כמה דקות הוא מתקשר ומודיע לכולנו שהבית נפרץ. רצנו למטה, לתוך המכוניות, ונסענו הביתה (לא משנה שהמרחק בין שני הבניינים הוא 500 מטרים בערך). כשהגענו, חשכו עיניי. המראה בהתחלה היה עוד אופטימי - כמה מטליות זרוקות, מפה לא מסודרת, כסא מוזז. כשנכנסתי לעומק הבית, נגלה לעיניי מראה קשה ומדכא יותר - שלושה חדרים מתוך ארבעה היו הפוכים לגמרי. תכולת המגירות הייתה שפוכה על הרצפה. בגדים זרוקים כסמרטוטים. תכשיטים מפוזרים בכל מקום. תמונות, בשמים, חפצים אחרים...
באקט אנוכי-משהו, נכנסתי לחדר שלי כדי לבדוק אם משהו נגנב. הדבר הראשון שחיפשתי היה המחשב, מכיוון שזה הדבר היקר ביותר בחדר שלי (טוב, אחרי המיטה והארון, אבל אותם הרי אי אפשר לגנוב). ראיתי שהמחשב במקומו, והכל תקין. בכלל, אני סבור שהם לא נגעו בחדר שלי. השמיכה הייתה מבולגנת כתמיד, אך כל השאר נותר כסדרו. ואז נזכרתי - ה-iPod. כן, בין אם ידעתם ובין אם לא, אני אדם שמציב את המוזיקה בראש מעייניו; לא משנה לי אם זה בתקליטורים, במחשב או בתיפוף ספונטני על גיד אכילס. לתוך ה-iPod הכנסתי כ-430 שירים, והוא מלווה אותי כמעט לכל מקום אליו אני הולך.
ה-iPod היה שם. נשמתי לרווחה.
מכאן והלאה, רוב ההתרחשויות היו גיבובים של שטויות. דודים שלי הגיעו, לאחריהם דודים נוספים, חברים של ההורים, בני דודים וכו'. הם הסתננו אט אט, איש איש לביתו, עד סביבות השעה 00:30. לאחר מכן, נותרו כמה חברים של הוריי, והם דנו בסוגיית הפריצה. מה עוד? ביקור מאוחר של המשטרה, כתיבת דו"ח על נייר שכנראה לא יועיל בשום דבר חוץ מאשר איבוד חמצן נוסף, ובראש ובראשונה - שמירה על אופטימיות לאורך כל הלילה: סיפרנו בדיחות רבות על העניין, ואני שמח על כך.
איך אומרים אצלנו - העיקר הבריאות.
שלכם,
אתם-יודעים-מי.
כינוי:
PimPamPo
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
