מחשבות דעות ואמונות בחיי היום יום

אבא,  

הפעם ניסיתי הרבה זמן להתחמק מלכתוב לך, או לחשוב עליך, המחשבה מעיקה, כבדה, מעיבה על שמחת החיים. המחשבה שאתה כבר ארבע שנים לא איתנו, וכשאני מתחילה לכתוב הפצע נפער שוב מחדש, כנראה זה טוב אבל מצריך פעולת חיטוי ניקוי וטיפול מחודשת, וכבר הרבה זמן שלא היה לי סבלנות להחיל אותה.

אז קברתי את עצמי בשגרה, בטיפול בילדים ברדיפה אחרי תארים (כלשהם...מקווה שהיית מאשר את הבחירה שלי למרות שיש לי תחושה עמומה שאם היית כאן לידנו, היית מעודד אותי ללכת ללמוד מחשבים) ובהישרדות יום יומית שלא נגמרת גם כשהולכים לישון, עת אחרון הילדים הסרבן והעיקש נכנע לתחנוני באזור השעה 23:00 בלילה, ורק לאחר שהספיק לתלוש לי 70% שיער ראש או אז יתעורר אחיו באזור השעה 2, 3 לפנות בוקר לסיים את המלאכה שתאומו התחיל, ויום רודף יום שעה שעה ושינה שינה ושוב חולפת לה שנה תמימה. ומגיעים החגים, ראש השנה, אני אוחזת בידי את מחזור התפילות המחזיר אותי לשם. לרחבת בית חולים בלינסון המטופחת, מול בניין גור שאשא המפואר בדיוק לפני ארבע שנים.

אני עומדת, ילדה, תוהה, אוחזת את מחזור התפילות בידי ומסתכלת על קיר המבנה, מחפשת בו איזו אות משמים, שתגיד שתפעל שתעשה מעשה, שתנחה אותי, הקיר נשאר דומם  כדרכו של קיר בטון, אינני נמצאת בבית הכנסת ובעל תוקע אין בנמצא ובכל זאת שומעת אני תקיעות שופר חרישי, מתוך ליבי, ואני מנסה לכוון, היום הרת עולם היום יעמיד למשפט כל יצורי עולמים, והמילים כה חיות רוטטות בפי, משמעותן כה אמיתית ואנחנו כורעים ומשתחווים ואומרים, נפלתי ארצה, המלכתי התחננתי וזעקתי ושוב שומעת את השופר, אבינו מלכנו , אבינו שבשמים, קרע רוע גזר דיננו, אולי יש עוד בדיל של תקווה, למרות שאתה, אבא שוכב כמה קומות מעלי, על מיטת בית חולים נתלה בין חיים ומוות, בין כאן לבין שם, בינינו לבינו, ואינך מודע, אתה חוזר הביתה הבטחנו לך, רצינו להאמין בכך, סירבנו יחד איתך לחשוב אחרת,...........

לא רוצה להיזכר באותם "ימים נוראים" של משפחתנו לא רוצה ואפילו כמעט ולא מצליחה לזכור איך נגרמו עצמותיך ופניך הפכו להיות שני מגדלורים ירוקים בוהקים-עיניים, שהנשמה פשוט זעקה מתוכם, ברצונה להיחלץ מהגוף החולה הזה, אך אורן אתמול מעל קברך החם, המאובק, בן ארבע השנים הצליח להשיב אותי לשם, עם המילים שלו, הכאב שלו, הכאב שלנו, אף עין שנכחה באזור לא נשארה יבשה לאחר מילותיו אצלי גם הלב התחיל לבכות.

לא רוצה לחשוב ולא רוצה להיזכר, אך תמיד עשרת ימי תשובה, וצום גדליה- יום פטירתך מחזירים אותי אליך, אל המחלה אל הכאב אל האובדן, לא רק אז אבל באותם רגעים הכאב שב מהעבר ומכה בנו, תפילות החג עבורי אינן אותן תפילות. יום הרצחו של גדליה בין אחיקם לא משאיר אותי אדישה כרבים אחרים שבינינו (ובצדק) ונזכרת, איך היינו הולכים כמה ימים לפני ר"ה עם אמא ומחפשים לך מתנה ליום ההולדת, זוכרת את הסידור, המתנה האחרונה אותה זכינו לקנות לך אותה זכית לקבל, שמך באותיות קידוש לבנה מוזהבות על כריכת עור כחול כהה, כה שמחת בו, הקפדת להתפלל רק ממנו, יום יום אחזו ידיך הקדושות בסידור, יום יום נשקת לו ברוך בסיום התפילה,תוך כדי גלגול סרט התפילין מידך והחזרתו אל הקופסא,  וכעת הוא מונח לידי ואני אוחזת בו שומרת עליו, מתפללת ממנו פעמים, דפיו דהו, ושמך שוב לא חרוט עוד באותיות מוזהבות של קידוש לבנה אולי נשארה לה האות ר' וגם ץ' משם המשפחה.. הכל חולף עובר, הברכה שהקדשנו בעמוד הראשון התמוססה גם היא.... משול כחרס הנשבר כחציר יבש וכציץ נובל כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף!