מחר- שנתיים...

שנתיים לזיכרון הכי צורם שיש לי

שנתיים לשינוי שלי

בשנתיים שלמות הספקתי להכיר את עצמי, להיפגע וליפגוע, להתאהב (נראה לי), לחיות את החיים, להיות אני...

שנתיים לכאב שלא עוזב אותי.. שנתיים לעצום עיניים ולהיזכר בסבל... להיזכר בהכל כאילו זה היה לפני דקה...

כאילו לפני דקה ברחתי מהדירה שלהם, כאילו לפני דקה קמתי מהסיוט- מאותה מיטה מקוללת...

כאילו לפני דקה הידיים שלהם עברו בגוף שלי- כאילו אין לי נשמה, אני בובה שלא נושמת... אבל אולי זה כאילו.... לא! זה באמת- שונאת להגיד לעצמי שזה לא אמיתי, ושככל שהזמן עובר זה ניהיה יותר ויותר אמיתי!

אני שונאת אותם, ושונאת את הנאיביות שהייתה לי! ומכל הפעמים- דווקא בפעם ההיא אני מאשימה את עצמי, שחשבתי שבאמת לא יפגעו בי, שיגרמו לי לכאב שפאקינג שנתיים אחרי לא יעזוב!!!

שנתיים אחרי- מטורף איך שהזמן עובר... ועדיין אני זוכרת הכל- איך שהם תפסו את הידיים שלי, איך שהם הורידו את הבגדים שלי (לפחות ניסו), איך שהם עצמו את העיניים שלי... כאילו לוקחים אותי לעולם חדש...

עלק עולם חדש!