עשיתי היום בדיקה, סוף סוף, לא כאב, אבל בכיתי, מהפחד, עוד חודש וחצי עוד בדיקה, ובטח בדרך עוד בדיקות!
אני ממש לא מוכנה- עוד 5 ימים יודיעו לי בנוגע לאיידס, עוד 3 שבועות בנוגע לשאר המחלות...
בכיתי, ולא היה שם מי שיתמוך בי, הרגשתי הכי לבד והכי קטנה שבעולם, הרגשתי שברגעים שאני הכי אבודה אני צריכה אותו, לעבור את זה ביחד איתו...
בכיתי ובכיתי, מרוב בכי, וסחרחורת מהבדיקה נפלתי ברחוב, ופשוט בכיתי על הריצפה, לא היה אכפת לי מכלום... לא יודעת למה... לא היה לי את הכוחות לקום...
הייתי צריכה אותו איתי...
שסיפרתי לאמא שאני הולכת לעשות את הבדיקה היום היא הסתכלה עלי במבט מזלזל, ואמרה פשוט טוב... ויצאתי...
מחר- נקווה שיהיה טוב, לא קשה מידי, נקווה שזה לא יפגע, מקווה ש.... אבל זה סתם תקוות...
אני מנסה לצפות לגרוע ביותר, כך שאני אהיה מוכנה נפשית- להכל!