רק כדי להאיר

קודם כל אני מכריזה בזאת שניסיתי, בחיי שניסיתי להמנע מלשים את האייקון דלעיל. הפרצוף הזה לא אופייני לי, אבל הכעס הכריע אותי.

יום ראשון השבוע. מנהלת המוסד בו אני מלמדת ניגשת אלי:

"חגית, דבר לי אליך ואני מקווה שלא תרצחי אותי"

"...?"

"ביום רביעי מגיע ביקור מפקחים ואני רוצה שתהיי בשביל להציג את פרוייקט המתיבתא" (במתיבתא משתתפת כל בת שיש לה איזשהו צורך בהעשרה תורנית חוייתית)

"אויש... זה היום החופשי שלי. עוד לא יצא לי מתחילת השנה לנצל את היום הזה למנוחה."

"חגית, אני צריכה אותך שם."

"אוף... טוב".

"יופי. ותבואי מאופרת. מי יודע מאין תבוא הישועה. אולי יציעו לך חתן טוב".

"גיחי גיחי"

"טוב, אז להתראות. ותבואי מאופרת, כן?"

"ודאי שלא"

"אני לא מתווכחת איתך"

"טוב, אז רק העיניים"...

הם היו פה היום. חבורת מפקחים מטעם עמותת אוהל הדוד תום או השד יודע מה. ישישים וקשישות חמורי סבר שנבעטו לסטטוס הזה- רק האל יודע איך אבל אני מנחשת למה. הם היו מורים מחורבנים.

ישבנו, נציגות נכבדה של מורים, רכזי שכבה, סגנים ויועצים, מול סוללת חמוצי הפרצוף ירום הודם, כשמטרתו של המפקח הראשי היא בירור הסוגיה "במה בית הספר עבר שינוי מן השנה שעברה וכיצד הוא מגדיר את עצמו "בית חינוך" בשונה מהביטוי "בית ספר" (כי המגמה הכללית  היום היא להיות בתי חינוך המסייעים בגיבוש זהותו העצמאית של התלמיד לפי צרכיו המיוחדים וזה על פי מאמרו של המפמ"ר בלה בלה בלה  ולא להרדם לי עכשיו! יש חשיבות לקריאת הפוסט הזה. קומו!)

אז פתח ודיבר מנהל בית הספר ומיד התנפלה עליו כל הכבודה:

"אבל במה אתם שונים מכל בית ספר אחר? במה אתם זכאים להקרא בית חינוך?"

התחוללה מהומה רבתי וכל מיני אנשים רצו לדבר ולתרץ ולהסביר ובעיקר לשאת חן. בעיני המחזה היה איום ונורא.

"סליחה על ההתפרצות" הצביעה פישרית אחת שבאה לשם שינוי מאופרת "אתם לא חושבים שזו קצת חוצפה לבוא ולהגיד למורים שנמצאים שנים במערכת החינוך שהם עד עכשיו לא מוגדרים כעובדי "בית חינוך"? שהם עד עתה לא עסקו בחינוך?"

"מי את?

"אני חגית. מחנכת כיתה י"א ורכזת המתיבתא".

"הנה! המתיבתא הזאת! למה היא טובה? היא מבדילה בין התלמידים. אתם קוראים לעצמכם בית חינוך בגלל המתיבתא?"

"א. לא. המתיבתא היא אלמנט נוסף בין שאר הדברים שהופכים אותנו בית חינוך.

ב. היא לא מבדילה בין תלמידים. מי שרוצה להכנס- מוזמן ויכול.

ג. למה תחת השם "תלמידים בעלי צרכים מיוחדים" אתה מכניס רק את כל אלה שיש להם בעיות בתחום הכלכלי/ חברתי/ לימודי? למה זה לא לגיטימי לתת מענה לילד שיש לו צורך בתגבור תורני?"

"את מורה חדשה במערכת, נכון?"

"לא במערכת, אבל חדשה בבית הספר הזה. באה מרקע של אולפנות פנימייתיות תורניות"

"אז תקראי את מאמר המפמ"ר ותדעי על מה אנחנו מדברים!"

"אני יודעת בהחלט על מה מדברים. דחפו לנו את המאמר הזה לכל מינשר השנה ואני, ברשותך, כבר מזמן יצאתי מרמת העיון במאמר לתכל'ס".

"את בטוחה שקראת את המאמר?"

"ידידי, את המאמר כתב ***** **** שהיה בעבר ראש האולפנא ממנה הגעתי לכאן. שמעתי אותו מדבר בלהט על תוכן המאמר כמה וכמה פעמים ויש הרבה דברים נפלאים במשנה החינוכית שלו. אני משוכנעת שמה שעושה כאן הצוות החינוכי ואני בתוכו זהה לרציונל החינוכי שהציג המפקח במאמרו ולעומת זאת מה ש*אתה* עושה זה לקחת אמירות מהמאמר ולעשות שני דברים שאותי אישית מתסכלים:

       א.       לא להצליח לתרגם אותם לשום דבר מעשי.

ב.       להפגין זילזול בעבודה חינוכית מאומצת של צוות רחב שכל חטאו הוא בכך שלא בא והגדיר הגדרות או נתן כותרות.

התחוללה מהומה נוספת ואני כבר דמיינתי את עצמי בתור ללשכת התעסוקה הקרובה למקום מגורי.

ואז פנה אלי המפקח השני, חמור סבר לא פחות- אבל אינטיליגנטי הרבה יותר, ושאל:

"ספרי לי בבקשה, מה ההבדל בין המקום הקודם שלימדת בו לכאן?"

"ההבדל העיקרי הוא ששם הייתי עם התלמידות שלי 24/7 , כאן טווח השעות מצטמצם משמעותית לשעות ההוראה ומכורח זה העבודה החינוכית הלא פורמאלית מצטמצמת".

"אז מה את עושה עם זה?"

" מה שאני מאמינה שצוות שלם שמלמד פה עושה עם זה: משתדלת ליצור אקלים חינוכי גם לתוך המסגרת הפורמאלית או להביא לידי כך שיהיו יותר מפגשים וסיטואציות שאינן רשמיות או קשורות רק לציונים וכדו' כשיש חשיבות לכך שבכל מגע שלי עם התלמידים, פורמאלי או לא, אשתדל להראות את האהבה שלי אליהם על מנת שיבטחו בי ובמערכת וישמחו לבוא לכיתה"

"תסלחי לי" התפרץ ההוא "את מדברת יפה מאוד אבל הכל נבוב! צאי מרמת הדקלרציה לרמת האופרציה!"

"אני לא חושבת שיצאתי בהצהרות מפוצצות בכלל. להיפך- מה שתיארתי זה הדבר הכי מעשי שיש. עניתי לבקשתו של מר בחור ואמרתי מה אני עושה כדי להתמודד עם המגבלות שציינתי. לא ממש מסובך..."

"אבל מה זאת אומרת 'אהבה'?? קחי את המושג אהבה ופרקי אותו למנגנונים!"

"???"

"אל תרימי גבות-"

"בוודאי שאני ארים. מי מתחיל פה עם דקלרציות? מי יודע מה זאת אהבה? אני יודעת שהיא רגש טבעי, פועם, זורם, נטול תנאים וללא הגבלות. רק הרצון שלך לפרק אותו למנגנונים הופכת את העניין לטכני ולא פנימי- אמיתי. איכס... (ככה אמרתי, איכס...)

אז אולי אני לא יודעת מה הגדרת המושג אהבה – וזה לא ממש מטריד אותי כי רבים וטובים ממני ניסו ולא הצליחו להסביר- אבל אני יודעת רק דבר אחד: כל מי שאני אוהבת/ אהבתי – חש בזאת גם בלי שנזקקתי לפירוק למנגנונים או מה שזה לא יהיה".

שוב אנדרלמוסיה כללית ושוב נסיון להרגעת הרוחות וסכום של אנשי הפיקוח שבכל זאת הדברים צריכים להיות מוגדרים וכדאי שנשב ללמוד את המאמר בעיון ונסיק מסקנות מעשיות.

ואז הם יצאו לסיור בבית הספר.

לאחר הסערה דלעיל ניגש אלי יועץ הבנים ואמר: "תשמעי, זו פעם ראשונה שאני שומע את קולך בכינוס כלשהו והייתי נפעם" המנהלת ורכזת השכבה שלי שעמדו כעוסות בצד ושמעו את דבריו אמרו לו "היא משלנו! וסוף סוף מישהו דיבר כאן כי אנחנו כבר השתגענו" וכמו להפגין את הוקרת התודה – רכזת השכבה שלי, י"א, חיבקה אותי.

"יקירתי" אמרתי לה "מחפשת אולי אופר שיודעת להכין מנות חמות נהדר? כי נראה לי שאני בדרך להיזרק..."

J

בצד, ליד עמדת מכונת הקפה, עמדו סגן מנהל התיכון של הבנים והמפקח היותר סימפאטי.

"דע לך" אמר לו הסגן והצביע עלי " שאחת מכיתות י"א בנים הגישה עצומה שבה הם דורשים שחגית תגיש אותם לבגרות גם כן, ולא רק את הכיתה השניה. איזה צרות עשו לי סביב זה..."

"כן?" שאל הלה "מה את עושה להם?"

"מה שעושה פה כל אחד מצוות המורים" עניתי "אני אוהבת אותם. ב פ ש ט ו ת."

ויצאתי לי הבייתה לבאר שבע, כי זה היום החופשי שלי, רבאק.

*

ועוד דבר אחד ששירבטתי לעצמי אגב דברי המפקח ההוא על אהבה. הנה, קחו:

זה מדהים, אתה יודע?...

כמה הלב יכול להתרחב

ולהתמלא

ולמתוח גבולותיו

ולהגדיל חדריו

ואחרי כל זה

יש מקום

לעוד.

אהבה.