רק כדי להאיר

מסתובבת בעיר העתיקה בבאר שבע באחד ממוקדי הקניות, לקניית מתנות לאחיינים הקטנים.

חורף וקר ואני חנוטה במעיל, חובשת כובע צמרירי. בבואתי המשתקפת בחלונות הראווה יכולה להחמיא אולי להיפופוטמית בהריון. אבל מה איכפת לי. חורף, הכל מותר.

לפתע שריקה.

מסתובבת מופתעת לראות מי העז לחזר בשריקה ושומעת צחוק ילדותי ומשפט ממיס: "I love you!"

אח... הבובות של הדובונים האלה בפתחי חנויות המתנות. כמה נחמד לעבור לידן. תחושה של מליון דולר.

מצד שני, איך שנראיתי, רק דובי יכול להתחיל איתי (דודלי, לא לקחת לי! )

*

משהו ישן לכירבול:

"היי בובה, רגע, עצרי שניה...- שניה רגע, מה יש לך?"
עוצרת, מביטה במבע יגע על הבחור במכונית שליוותה אותי לאורךהרחוב בחמש הדקות האחרונות.
"כן? מה הבעיה?"
"מה הבעיה? כבר שעה שאני נוהג אחריך ואת לא מתייחסת. תגידי, את דתיה?"
"יו! איך ידעת? לפי הקרניים?..."
"זהו! ישר ידעתי. בגלל החצאית."
"אה. החצאית. אם הייתי יודעת שהיא תסגיר ככה, לא הייתי לובשת אותה..."
"וואו, איזה עיניים יפות יש לך... אפשר טלפון?"
-
"היי! חמודה! לאן את רצה! שניה! תני מספר, נו בחייך..."
"חבוב, את המספר של החדר הסגלגל בבית הלבן יהיה לך יותר קל להשיג מהמספר שלי. יש מבין או שאני אעבור לאלימות מילולית מדוברת?"
"יאאאא, איזה קשוחה. מה יש לך? רק טלפון...- את יודעת יש לך מה זה פנים יפות!"
(אאוץ', אף מילה על הגוף...)
"כן, כן, ושלושים שנה אתה גנן לא ראית פרח יפה כמוני... חמודי- אני המצאתי את הליינים האלה"
"וואלה?! כשהיית רואה בחורה היית אומרת לה את זה? ואיך זה עבד?
הצלחת? גלי לי את סוד הקסם..."
יש לברנש חוש הומור מסתבר.
מחייכת.
"הו! הללויה! נרשם חיוך מכיוון נשיאת ארה"ב... אז מה את אומרת, טלפון?..."
"לא".
"כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת?"
"כשאני אומרת 'לא' אני ממש ממש ממש מתכוונת ל'לא'"
"למה לא? אני דתי. אני כל בוקר מניח תפילין והולך לבית כנסת בשבת... נשבע לך! הנה תראי יש לי תהילים של הבאבא סאלי ברכב. לא זז בלעדיו לשום מקום!"
מחייכת.
"הנה. מחייכת. אז מה את אומרת, זה כן? אני יהיה אחלה בן זוג, נשבע לך"
'יהיה', אוי איך שזה נשמע צורם.
ממשיכה ללכת.
אוף, הוא לא עוזב!
שולפת את הפתרון הרגיל למצבים כגון אלה:

"העניין הוא שאני לא ממש פנויה, אתה יודע..."
"מה? יש לך חבר? חבל... אני ממש מקנא בו רק שתדעי לך... יודעת מה? קחי את הטלפון שלי, הנה אני רושם לך אותו... כל פעם שתרצי לדבר, אני יודע, כוס קפה או משהו סתם בכיף... הנה קחי. קחי
קחי!"
לוקחת את פיסת הנייר רק כדי למנוע ויכוח מחודש...
"יופי. תתקשרי, כן? אל תשכחי. איך קוראים לך?"
"דבירה" זה מה שעלה לי לראש...
"דבירה?" (במלעיל כמובן) "טוב, דבירה, תתקשרי, בסדר? אני מחכה לשמוע ממך"
"אין בעיה " חיוך מרצה.
"יופי. אני שמחתי להכיר אותך דבירה. אני אשמח להכיר אותך יותר, בסדר? אל תשכחי... יהיה בכיף ככה, כוס קפה"
"אני אשתדל לא לשכוח"
"בויינה את עשר, בחיי. איזה עיניים!"
"תודה"
"טוב, אז... נהיה בקשר, כן?"
"בלי נדר."
"בלי נדר. יאללה, ביי דבירה"
נסע סוף סוף.
מתבוננת בפיסת הנייר שביד ושוב במכונית הנוסעת. נזכרת בחיוך בפנים שבסך הכל היו נעימות וחביבות...
לרגע יש בי הפיתוי להתערב עם מישהו שמגברבר מחוספס זה אני יכולה לעשות ג'נטלמן לתפארת, משהו נוסח 'גבירתי הנאווה' בעידן המודרני...
מחייכת נוכח המחשבה.
מקמטת את פיסת הנייר ומטילה אותה לפח הקרוב.
עוד שעה כבר אשכח את האפיזודה הזאת.