סבא שמואל, איש העדות של הבנות, קידם את פני כשעליתי לאוטובוס לפני שיצאנו מהציון של רבי אלימלך מליז'אנסק.
"כן" חייכתי.
"נו, ו...?"
"והתפללתי"
"ו...?" הוא לא ויתר
"ובכיתי?" הרמתי עיניים תמהות.
"ו...?!" הוא איש גדול. יש לו קול רועם.
"ו...?" שאלתי בשקט
"זה לא מספיק. את! הכי חשוב זה את! מה איתך?"
תפסתי את מקומי באוטובוס, מצונפת בתוך המעיל. היה לי חום אחרי מיידנק, אבל את הביקור אצל רבי אלימלך והתפילה אצלו לא הייתי מחמיצה בשום אופן. חוץ מזה שיש אנשים שיצאו ממיידנק עם קצת יותר מחום גבוה.
האוטובוס יצא לכיוון טרנוב ללינה ואני השענתי ראש על שמשת החלון וליכסנתי לעבר סבא שמואל מבט מטושטש.
התבוננתי בישיש המדהים הזה. יהודי פשוט. חקלאי מהצפון שעבר שבעה מדורי גיהנום עלי אדמות וכשהוא אומר לנו, המתפללים בכל יום וחותמים כל טקס בשירת "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח" שהמשיח אצלו בכיס כבר שישים שנה- אנחנו מהנהנים נמרצות. הוא יודע על מה הוא מדבר.
זו פעם שניה שלי בפולין. בעבר הייתי אומרת משהו על האדמה המקוללת הזו. היום אני נוטה לומר שהאנשים היו מקוללים.
מביקור לביקור ומעיסוק לעיסוק בנושא את מגלה תובנות חדשות ובכל זאת לא מבינה כלום.
ומה שנשאר לך לומר לנערה שקורסת לצידך בבכי מטלטל נוכח זוועות התיאורים ביער לופוחובה ושואלת "למה? למה?" זה "תבכי יקרה, תבכי, אי אפשר להבין למה כי אנשים שנבראו בצלם אלוקים לא יכולים להבין שטניות" ולחבק אותה חזק ובה בעת לשאוב כוח מהחיבוק הזה עצמו.
"לך יותר קל" יאמר לי הרב יאיר "את יכולה לחבק אותן. אני לא יכול לעשות כלום..."
"תנחומי. אין לך מושג כמה החיבוקים האלה מחזקים אותי" עניתי
"מצד שני" קרץ הוא "היום גם לחבק בנים יחשב לבעיה".
כן. היו לא מעט רגעים כאלה, של התבדחויות, קריצות עין, השתובבות.
מסע לארץ המתים כולל את כל האלמנטים החיים: בכי, צחוק, אוכל, שינה, קור, חום, חיבוק, תקווה.
...דברים שחשבתי שלא היו כלל במציאות הנוראית ההיא, אז, לפני כשבעים שנה וסבא שמואל הוכיח שהיו, אבל באופן שונה. במונחים של פלנטה אחרת.
"אוח" סחתי לצביה ולרב יאיר שליוו יחד איתי את הבנות "לא הייתי מצליחה לשרוד יום"
השלג באושוויץ חרק תחת רגלינו
"אני הייתי מת כבר בגטו, נראה לי"
לפנינו, על רקע הלובן המבהיק של השלג, לכיוון המשרפות, צעד לו באיטיות בודדה סבא שמואל ("אני אתקדם קצת בזמן שהמדריכים יסבירו לכם את מה שהם קראו בספרים. בינתיים אדליק שם נרות, תני לי את הגעשעפט" סימן לי להביא לו את השקית עם נרות הנשמה שהביא איתו מהארץ).
ככה נראה איש שהמשיח אצלו בכיס מאז שעלה לארץ.
"איש האמונה הבודד" חייכתי לבנות שצעדו לצדנו והצבעתי לעבר דמותו המתרחקת של סבא שמואל.
האחייניות הקטנטנות שלי ניגשו אלי באולם קבלת הפנים אוחזות בובת פרווה ורודה.
חיבקתי אותן.
חשבתי שאבכה אבל מה שפרץ מתוכי זה שמחה נטולת דמעות.
הרחקתי את שתיהן מהמחשבות שלי לאורך המסע כולו: מול נעל קטנטנה של תינוקת, ליד בור הילדים הירויים ביער הילדים, נוכח קטעי העדות של סבא שמואל וסיפוריו על אחיותיו.
מקומן לא "שם".
הן כאן, בארץ החיים.
"זהו" החוותה אדי לעבר הבובה שאחזתי בידי "הבאנו לך בובה כזאת ואין יותר צפרדעים!"
"בטח שאין" עניתי "שמתי אצל רבי אלימלך קויטל".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
