רק כדי להאיר

אני חושבת שהוא מת ביום שהפסיק לקרוא.

מאז שאני זוכרת את עצמי ראיתי אותו עסוק בקריאה. לא משנה אם זה עיתון ספורט ישן, ספר עב כרס או הודעת דרושים מוצמדת לעץ. הוא קרא הכל.

לא אשכח את שמחתו הגדולה כשעברנו, אחותי ואני, לאגף ה"מבוגרים" בספריה העירונית. סוף סוף ישאילו ספרים נורמלים ולא "חבורת הבלשים והכלב" או שאר חסמבות דה לה שמאטע.

אני מניחה שגיל ההתבגרות של דיתי ושלי, שכלל, כמה לא מפתיע, השאלת רומנים רומנטים של מועדון הספר הטוב (הספר המעולה, למה רק "טוב"?)  איכזב אותו מעט. אבל גם את הזבל הזה הוא קרא. טורח לכסות את הכריכה באיזה עיתון או משהו, שחלילה לא ישים לב מישהו מהשכנים או יושבי האוטובוס שהרב המהולל קורא רומנים דלי עלילה.

הוא בכלל לא היה רב.

אבל ככה קראו לו.

הוא היה האיש הרב גוני ביותר שהכרתי.

בגיל צעיר מאוד, ילד כמעט, הצטרף ל"הגנה". היה פעיל בתנועה החלוצית "דרור". כשאנשים סביב הרימו גבה ופנו לאביו, רב הקהילה, בתהיה, כיצד הוא מאשר לבנו ליטול חלק בפעילות של תנועה חילונית, השיב הרב בתהיה משלו: "החברים שם יהודים, לא?".

הגיע לארץ לבד. צעיר מאוד.

בתוך כל האקטיביזם האידיאולוגי שלו הספיק לפרוק עול מצוות, להתחתן, להביא שני ילדים, להתגרש , לדאוג לכל העולם ואשתו, להיות פעיל פוליטי, להתחתן שנית ולהיות אב לשלוש בנות מהאשה החדשה, אמי.

אה, וכמובן לשוב אל המקורות.

כילדה הייתי ערה מאוד לשיחות הסלון שנוהלו בביתנו. הדיונים, אותם ניהל ביד רמה, סבבו סביב תחומים שונים ומשונים ובכולם הייתה לו שליטה עצומה. הוא היה האיש הכי חכם שהכרתי.

אהבתי לצפות איתו במשחקי ספורט. לקום באישון לילה ולראות את אלי אוחנה מבקיע מול אוסטרליה ("זה מרוקאי זה? מה הוא מלהטט בכדור? מרוקאי היה בועט וקורע את הרשת לעזאזל"), או לראות "קופה אמריקה" ולשמוע מהחדר השני (כי לא יכולתי לשאת את המתח) מה קורה בין ברזיל וארגנטינה בבעיטות ההכרעה מ-11 מטרים, או לשמוע אותו מסתבך קצת, ועושה זאת בצורה מצחיקה עד דמעות, באחד ממשחקי "מכבי" בימי חמישי ("קורנליוס זה שלנו?! בחיי שלא הבנתי למה אומרים כל הזמן 'עבירה לקורנליוס' ומילאנו עומדים על הקו... קורנליוס. איזה מן שם זה קורנליוס, מהאגדה?")

גם באירוויזיון היה צופה איתנו. כאן היינו קהל משפחתי רחב. השירים בצרפתית שבו את לבו, אבל כפטריוט תמיד החזיק אצבעות ל"אל- אל ישראל". ותמיד מצחיק עם הערותיו. בעצומה של ההצבעה באירוויזיון ההוא עם "כאן" של הדצים, הרים טלפון לסבתא שלי, חמותו, והודיע לה שהגיעה עת רצון ומשיח בן דוד בדרך. סבתא שלי לא הבינה כל כך על מה הוא מדבר והוא מיד הוסיף "תורכיה נתנה לנו דוז פואה"...

והקימות המוקדמות שלו בבוקר, לתפילה, כשאמא מתעוררת להכין לשניהם קפה של שחרית ושיחות שקטות של שניהם. זמן איכות לזוגיות.

הם אהבו לצפות בסרטים יחד. תדיר היינו שומעות אותו מסביר לה את העלילה למקרים שכתוביות התרגום "ברחו" לה. לו היה יותר קל בעניין הזה, הוא היה כמעט "צבר". למביט מהצד הם נראו זוג מוזר. היא כמעט אנאלפאביתית והוא – מבריק. אם הייתם שואלים, היה מיד אומר שיש לו את האישה הכי חכמה והכי אמיצה שבעולם.

זכור לי לילה אחד בו התעוררתי כשהוא היה בחדר, מיטיב את השמיכות שלנו ומיד לאחר מכן שמעתי את אמא קוראת לו לשוב לצפות בסרט.

למחרת התברר שהם ראו את "הבריחה מסוביבור" והיו הקטעים שהוא לא יכל לעמוד בהם אז הוא הלך לראות מה קורה איתנו, מחכה שיעברו הרגעים הקשים של הסרט.

והידע העצום שלו בפוליטיקה העולמית. והדעות המוצקות והמנומקות שלו בפוליטיקה שלנו.

והדמעות שלו עם חתימת הסכמי אוסלו ("גיתוש, איך לא אבכה? מוכרים את הארץ בנזיד עדשים"). למרות שבעברו היה איש שמאל מובהק סיים את חייו בצד הימני של המפה.

סיים את חייו...

מתי?

לפני שלוש וחצי שנים בדיוק.

אבל בעיני עוד לפני כן.

כבר כשהבאתי לו כמתנה את הביוגרפיה "ז'בו" על המנהיג שהעריץ, וראיתי אותה מונחת לידו במיטה כאבן שאין לה הופכין, הבנתי שהוא מת לי.

הוא, שהיה גומע בעיניו כל מנשר, כל בדל עיתון, כל פתק תועה- הביט בספר שהיה לידו בעיניים מזוגגות, מוכות קטרקט, ושתק.

*

מאז הגעגוע מפכה בי כל הזמן.

עתים והוא פורץ בסערה גדולה שמתנפצת אל תוך הכר. עתים והוא רוחש בי, רגוע ושקט.

אבל תמיד תמיד הוא שם.