אויש. לא יפה מצדי. בטח מי שפלש לכאן מהעמוד הראשי , כי ראה את כותרת הפוסט המזמינה, מצפה כבר למי יודע מה ומאחר והונאה זה איסור חמור- אקדים ואומר: לא מדובר בפעם הראשונה שאתם חשבתם עליה. סליחה על ההטרחה.
זו פשוט הפעם הראשונה שאדבר בבלוג על הנושא.
*
עיסוקים רבים במדיה ובכלל סבו לאחרונה סביב האייטם הלוהט "מימוש המיניות אצל הרווק הדתי". כשהיו לי דברים לומר בעניין- אמרתי אותם בוירטואל (הפורמים השונים) ובתלת מימד.
לא תמיד הצלחתי לומר את אשר על לבי מאחר ואף אני מגומגמת (יותר מהדיונים רחבי היריעה בנושא) כשאני מגיעה להתעסקות בנושא שמירת הנגיעה. הנושא הלא פשוט של שמירת נגיעה.
"שמירת נגיעה", לטובת אחינו הכופרים (שקשה לי להאמין שלא יודעים מה זה, במיוחד נוכח ההו-הא הגדול סביב הנושא לאחרונה), זה מושג שמתייחס לכל מגע, לרבות מגע של חיבה, בין גבר לאישה- לפני הנישואין. בקיצור – אסור לנו, הדוסים, לעשות שום דבר מעשי, גם לא בתוך קשר אמוציונלי עמוק, לפני שיש שייבה על היד וכתובה מעוטרת על הקיר בחדר השינה. הסיבות לכך הן רבות ופילפולים רבים נתפלפלו רבותנו בעניין ואין זה המקום להאריך בדברים. תכל'ס, נגזר עלינו הרווקים להתנזר מכל מגע ורק בחתונה זה יעבור.
נושא לא פשוט כבר אמרתי, לא?
*
פעם פעם, כשהייתי קומונרית דוסית בבני עקיבא, ובהמשך בת מכללה דוסית – הייתה לי אג'נדה מאוד ברורה בנושא ודי הזדעזעתי מסיפורים על בנות שלא ממש עמדו בנסיון.
זהו, שזה נורא פשוט לדבר ככה כשלא יצא לך להתמודד עם נסיונות מהסוג הזה: באותן השנים הארץ הזדעזעה עם כל צעד שלי והאנשים צווחו באימה "סייב דה וויילז!" כשהגעתי לסביבה.
שמרתי נגיעה כמו גדולה- בעיקר בגלל שלא היה מי שיהין.
מאז הרבה מים עברו באמזונס והרבה קילוגרמים פרחו באויר וסוף סוף היו אנשים שהביעו רצון לקרבה ואינם שייכים למגזר הבדואי (בפורמט הקודם הייתי שוה חמישים גמלים! כה נאמר לאבי היקר. כנראה שזה עניין משקלי).
ופתאום הכל נראה מעט יותר מורכב והדברים לא כאלה פשוטים והנסיון- באמת קשה מנשוא.
הקונפליקטים התחילו להתעורר ויחד איתם נסיונות עקרים לתרץ תירוצים, לעגל פינות, למצוא פרצות, כי מה... זה לא אנושי!
J
כפי אינן נקיות די הצורך בשביל לדבר בנושא הזה. ההבנה שלי היא שאין פתרונות הלכתיים לעניין, ומי שכבר מצליח למצוא משהו מוגדר כ"נבל ברשות התורה" ולא כך היא דרכה של תורה.
וכמו שכעת אמרתי, ידי אינן נקיות מספיק בשביל לנאום/ לחנך בנושא. עם זאת כשאני מדברת עם תלמידותי על נושאים רבים כגון רכילות, לשון הרע, גניבת דעת, הונאה וכיו"ב אני יודעת שאני אומרת את הדברים ובעצם לומדת ומפנימה אותם יחד איתן. כנ"ל בעניין הקשה הזה.
אני לא בת 20 ולא נישאתי בגיל הזה. איסור הנגיעה חל עלי ואין מי שיתיר עד שאמצא את האיש שלי. טראגי? לא. לא, אני בסדר עם זה. משתדלת, לפחות J
לאחרונה יצא לי להגיע לבלוג של מישהי והוא נגע ללבי כל כך שאני חייבת לשתף אתכם.
הבלוג הוא של בחורה אורתודוקסית אמריקאית רווקה, בת 34. שומרת נגיעה. הוא כתוב באנגלית, אבל לא רק העובדה הזו גרמה ללילותי להיות לבנים וארוכים (צלחתי בלוג באנגלית – ייפי!) אלא בעיקר התכנים. לא עם הכל הסכמתי. לא הכל סיבר את אזני ולא הכל היה נעים- אבל הייתה בה כנות כובשת וכתיבה אמיתית שכל כך הזדהתי איתה. בפוסטים מסויימים הפגיעה הייתה חדה וכואבת ובעיקר מוכרת.
באחד הפוסטים היא מספרת על שופט שהיא שמעה מפיו על אחד מבני ביתו אשר היה חיל שנלחם עם צבא ארה"ב במלה"ע השניה. עם סיום המלחמה הוא הגיע לשחרר מחנה וכשטיפלו בפליטים וחילקו מזון , שם לב שהיה ילד אחד, גוסס, חלש מכדי להגיע לנקודת חלוקת המזון. הוא לא ממש ידע מה לעשות איתו ולכן רק ניגש אליו ואסף אותו אל זרועותיו.
אט אט החלו ילדים אחרים לעזוב את התור ולהתקרב אליהם בשביל לקבל חיבוק.
זה קרע לי את הלב.
היא עצמה אומרת שהיא לא תעז להשוות בין מצבה למצבו של ילד פליט שואה אבל העוצמה של אקט פיזי שהוא תוצאה של רגש חזק- מועברת כאן בצורה נהדרת.
ואני כל כך מבינה את זה.
*
חברה טובה שלי כתבה מאמר נהדר שמתייחס בעיקר לרעש הרב שעשו סביב דברים שאמורים להיות בצנעה. אני מביעה הזדהות גמורה עם דבריה. ולא בגלל שהיא חברה שלי (כבר יצא לי להתווכח איתה על עמדות אחרות בפורומים השונים). תקראו.
אה, ועיקר שכחתי, נא להכיר: שומרת נגיעה. הפוסט הראשון נמצא בתחתית העמוד ומשם- מגלגלים כלפי מעלה.
אני אוהבת אתכם שאתם מקשיבים לי ככה. זה מאוד עוזר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
