| |
רק כדי להאיר
...פנסאי, כתפקידו של האיש לפנים, קודם המצאת החשמל, שכל ערב הדליק את פנסי הרחוב. |
| 9/2003
אזהרה: פוסט עם מסר חינוכי.
אבל רגע, היי, גם אתה, הטיפוס האנטי ממסדי, יכול להשאר. מבטיחה זה לא *כזה* חינוכי כשזה בא ממני, אישיות פדגוגית בלתי חינוכית בעליל.
יצאנו לנופש משפחתי בצפון.
"משפחתי" משמע אמא, אחותי ואני. אחותי הבכירה לא יכלה להצטרף עם צאצאיה למרות הרבה רצון טוב.ואבא שלי לא נמצא איתנו שנתיים בקירוב (בראש השנה ימלאו שנתיים לפטירתו)- אבל עליו אדבר, מן הסתם, בפוסט נפרד.
ככה שזה היה מצומצם כזה.
הגעתי קצת באיחור, חצי יום אחרי אמי ואחותי והצטרפתי לצימר החביב ששכרנו לנו.
ויהי ערב ויהי בוקר.
קמתי, כל כולי חדווה ועיזוז לקראת יום של טיול נחמד בשווקי האיזור הידועים במיוחדותם.
חיטוט אינטנסיבי בתרמיל הראה שהתרחש הגרוע מכל- ארנקי נגוז. נעלם. התפוגג.
השערה אחת שלי הייתה שהוא נפל מברכי באחד הטרמפים מבניימינה לחוף הצימרים (היו שניים נחמדים), אך ככל שנקפו השעות ולא היה צלצול שאישש את ההשערה הנ"ל- התחלתי להתרגל לרעיון שזהו. הלך קאפוט.
משרד הפנים כבר מזמן העלה את הרעיון להנפיק לי תעודת זהות על בסיס מנוי חודשי מרב שאני מאבדת אותן...
הארנק שלי מפרנס משפחה מפראדיס לשבת ואני פה לבד.
לא היה לי חשק לכלום.
אמי ואחותי יצאו לחוף לאחר שהתייאשו משלכנע אותי לבוא ואני התיישבתי על המיטה ומיררתי לי בבכי.
באחת מהפוגות הבכי יצאתי למרפסת ואמא חתלתולה עם שלושה גורים, אחד מהם נכה שגורר שתי רגליים, התנפלה על הפתח בתקווה לקבל שאריות מזון.
נתתי להם גבינה שהייתה במקרר, הצצתי שוב בגור המסכן וחזרתי לחדר לבכות על העולם האכזרי הזה.
ואתם יודעים איך זה, אפקט הדומינו- אתה מתחיל בבעסה כללית על אובדן ארנק ותוך שתי דקות אתה, כולך נוגה, חושב מחשבות קיומיות עצובות על העולם המחורבן הזה.
לא הייתה צריכה יותר משתי דקות של אחיזה בפירזולי המיטה המפוסלים בשביל לחשוב שאני צריכה פה מישהו, שיעזור לי להתגבר על העצבות ובכלל איזה מן נופש זה? אני צריכה להיות פה עם בן זוגי ולקפיצים של המיטה הזאת צריך להיות שימוש אחר חוץ מטילטולי הבכי שלי. (הופהההה, הבטחתי שזה לא *כזה* חינוכי. רואים? מצד שני אל תתרגלו להאמין למילה שלי. מילה שלי- המילים שלי לא להיט גדול...)
קמתי מהמיטה שהפכה בשניה להיות מוקד למצוקה מחודשת ושוב יצאתי למרפסת. החתלתול הנכה ליקק את הגבינה בלי שאף אחד מפריע לו. הוא, לבד, הצליח להגיע לשם ולאכול די צרכו.
היה מדהים לראות איך יש לו את המנגנונים להתקיים למרות הכל.
ואז חשבתי על עצמי ועל איך שאני, נוכח גזירת גורל חמורה הרבה פחות- מתפרקת לרסיסים...
איך הנכות הרגשית שלי- חוסמת אותי מלהתקדם כי מלכתחילה אני הורסת לעצמי. עוצרת את עצמי.
כבר שנה אני לא מוכנה לצאת לדייטים:
א. אין ממש הצעות.
ב. גם כשיש אני דוחה אותן בטענה שעד שאראה נורמאלי אין על מה לדבר.
חבר טוב שלי רוצה להציע לי מישהו כבר חצי שנה.
ביום שישי שלחתי לו אס אמ אס ל"אישור".
לא יודעת מה ואם יצא מזה משהו- אבל הסוויץ´ הזה במח היה צריך להתרחש מתישהו.
(מה גם שאיש אחד מהטרמפים שאל אותי "לאן את צריכה ילדה יפה?" - הוא אולי גנב ארנקים אבל חייבים לקחת ברצינות מה שהוא אומר, לא? גיחי גיחי גיחי...)
ואז יצאתי לי החוצה לטיולון בישוב והנוף היה מדהים והאויר היה צלול ממש כמו שהבטיחו בפרוספקט.
פנסאית, באק אין ביזנס.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
