רק כדי להאיר

הפוסט הזה נמצא לי בראש די הרבה זמן. את הדחיפה לכתיבתו נתנו שני אירועים סוציאליים מאוד חשובים בחיי הבלוגיים ובכלל.

1. התורה והיא

את כרמל כולם מכירים כאן - אם לא מ"רשימות" אז כד"ר בלוג. מה שלא כולם יודעים שבנוסף היא פתחה בלוג שעוסק בענייני פרשת השבוע. מידי פעם יצא לי לקרוא שם, להגיב בתגובות או דרך המייל ותיאמנו לאחר תכתובות להוטות שאנחנו צריכות להעביר שבת יחד.

נסענו לאחותי בדרום - כן, כן, זו שאת ארבעת הכוכבים שלה אתם מכירים מפוסטים קודמים. הייתה לנו שבת רגועה בישוב כפרי. אוכל מסורתי משובח (אני כבר רגילה, כרמל נהנתה:)) ו... משהו שלא עשיתי הרבה זמן. לימוד משותף של פרשת השבוע.

אנחנו בית דתי- את זה כולכם יודעים. עם זאת, ביתי מושתת (כעת עוד יותר) על טהרת המין הנשי. חוויות של לימוד תורה, סוגיות בגמרא, דף יומי וכו' הן לא דבר שראינו תדיר. את טיפוח הצד הרוחני שלנו עשינו ע"י שיעורים, שיחות, תפילות וכיוצא באלה.

איפשהו הזנחתי את עיקר העניין- ללמוד ולהעמיק. כדתיה זה בא אצלי בילט אין, לא? אני לא צריכה ללמוד...

אני מדברת על עצמי -אבל יודעת שיש מספיק אנשים השותפים לתחושות הללו.

השבת למדתי לעומקה של פרשה. לא "שניים מקרא אחד תרגום", לא "שמיעת הפרשה בבית הכנסת".

ללמוד. פשוט לשבת ולנסות להבין מדוע ולמה ומה רצה מאיתנו הקב"ה.

הייתה לי חויית לימוד נהדרת. משהו שאני לא זוכרת שעשיתי עבר הרבה זמן. כמורה לתנ"ך מדובר בחומר שאני בקיאה בו- אבל אף פעם זה לא מספיק.

כשמדובר בתורה, הלימוד הוא אינסופי.

תודה, כרמל, שהזכרת לי שצריך להמשיך ולשמן את הברגים במערכות. אחרת- העסק מחליד ומתקלקל.

2. הכהנת הגדולה

כמה זמן אני ברשת... שלוש שנים? משהו כזה. אני מאלה שלא ממש אוהבות למשוך קשרי רעות וירטואליים למשך זמן רב. עם זאת כשלאנשים מסויימים חשובה החשאיות - אני משתדלת לכבד את זה ובולעת את הבעסה בשקט.

מפגשים שנערכו בכל זאת- זכורים לי לרב כחוויות נעימות עד מאוד:

אנשים שאיכשהו התאהבת באישיותם דרך המחשב- הופכים להיות ממשיים וכל אותן נקודות שנשאו את חנם מקבלות משנה תוקף ותהודה גדולה יותר כשהן מתלבשות על בשר ודם. לעומתם היו בני אדם שיכולת לנהל איתם מלחמת חורמה (המקלדת סובלת הכל), או להזדעזע מדברים שהם כותבים ומשם להסיק מסקנות מרחיקות לכת על אישיותם (כן, כן, כולנו גאונים בפסיכולוגיה כשזה מגיע לוירטואל)- מתגלים כאנשים בעלי תכונות הפוכות לגמרי מכל מה שציפינו.

הרבה פעמים חשבתי שאני מזהה טיפוסים על מכלול תכונותיהם מבעד למסך מועט אינצ'ים זה. לפעמים זה עבד. לפעמים טעיתי.

לגביה לא ממש הייתה לי דעה. היא הצחיקה אותי מאוד, זה כן, אבל מבעד לבדיחות, מה?

היא התחילה בלעשות רוח. בחורף זה לא ממש התאים לי כי המזגן שלה, עושה רושם, תמיד על קור:) אבל יש לה שני בקבוקים חמים (עוד פ'טיש שאנחנו חולקות מזגה, חוץ מהאירוויזיון!) ובעיקר לב חם ענק.

מכירים את הפרסומת הזאת, החדשה, של 013? אז שם הקשרים הבלתי אפשריים נוצרים בין חיל קרבי יהודי עוטה על גופו המסוקס חולצת  "קרבי זה הכי, אחי", לחומייניסט איראני משופם ומאיים. פרסומת מצויינת, אגב.

זה בדיוק מה שהרגשתי: חיילת קרבית, חתיכה, מלאת קסם ושופעת חיוכים, שצריכה להגיע לאיזור המסוכן עם משופמים מאיימים.

אה, לא... אוף הרסתי את הדימוי.

לא אלוירה אדאמס חייכה אלי מעבר לדלת. לא.

זכיתי להכיר את הכהנת הגדולה של חן חביבות וסימפטיות כובשים.

*

בעירי היו שתי עלמות.

טוב, אחת כמעט בעירי, השניה תהיה בעירי כשאעתיק את מגורי לשם (פרטים בהמשך)

יש כאלה תמיד סביבנו. איפשהו אנחנו מפספסים.

תודה לרשת, ולאל, שמאפשרים לנו לא להחמיץ.

* מזגה, אז הרסתי לך את הרפוטיישן. מרשה לך להרוס לי בחזרה ("איזה פנסאית ואיזה נעליים. איך שראיתי אותה- הפסקת חשמל")

ותודה על הכפתור :)