| |
רק כדי להאיר
...פנסאי, כתפקידו של האיש לפנים, קודם המצאת החשמל, שכל ערב הדליק את פנסי הרחוב. |
| 9/2003
אבא...
היום, כמעט שנתיים מאז שעזבת אותי. אותנו.
לפעמים אני ממש כועסת עליך, אתה יודע? ככה, לנטוש...
ועוד בצורה כזאת---
ברגעים כאלה אני חושבת שבגיל 120 אני אפגוש אותך שם למעלה אבל מרב כעס אני לא אדבר איתך חודש.
...טוב, נשלים אחרי שתי שניות וחיבוק אחד שלך, אבאל'ה.
ואז אני אספר לך מה קרה איתי מאז שהלכת.
ואתה תגיד שידעת.
כי מאז שהלכת כלום כבר לא אותו דבר.
והכי כואבת היא העובדה ש... שלא זכית לראות אותי ביום שאמור להיות הכי מאושר. שאני לא זכיתי שתראה. לא ביום ההוא ולא בימים אחרים של אושר, אחריו.
שמעתי פעם, שיש ניגון חסידי שמנוגן במיוחד בשביל יתומים ויתומות בזמן כלולותיהם.
הניגון הזה מרמז כי נשמות הוריהם מגיעות לשמוח איתם.
אני לא מכירה את הניגון.
אבל אני בטוחה שתהיה.
וכמו שאמרתי, כאשר ניפגש בגיל 120 ואני ארצה לספר, אתה, עם ההבעה הכל כך מוכרת-
תגיד שאתה יודע כבר. יודע הכל... כי היית איתי.
אבאל'ה, אתמול הלכנו לבקר אותך ועשינו משהו שתשמח בו: סיפרת לנו פעם, שעל קברות ישראל אמנם אין פרחים אבל יש מסורת להניח צלוחית ולמלאה מים, בשביל הציפורים,
להחיות אותן, לעשות עמן חסד כי הן מצייצות ב"בית החיים". אז חיברנו לגומחות שיש ע"ג המצבה שתי צלוחיות חרס ומלאנו אותן מים.
זה כ"כ אתה, אבא, איש של חסד.
אוהבת אותך מאוד וסליחה שלא הייתי תמיד.
--------------------------
(נכתב לפני כשנה)
אבא.
ממש לפני ר"ח ניסן
הלכתי לבקר אותך...
לגעת שנית באבן השיש הקרה כ"כ, כזרה
ולחוש חום וקרבה..
ולחוש מחובקת
חיבוק שאינו צריך ידיים.
ומיד לאחר פרקי התהילים לקרא לך את אלתרמן
ולחייך לעצמי נוכח הסתירה לכאורה...
כזה היית.
כזאת גם אני...
בעיני נראיתי מורכבת, שלא לומר מוזרה
אבל אתה תמיד, במבט כעוס לכאורה, אמרת:
לא. לא מוזרה. בתי שלי- מיוחדת.
מיוחדת, אבא?
אז מדוע, מאז שהלכת, אני חשה כה סתמית?
שרק נוסיף אור,
פנסאית.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
