רק כדי להאיר

להגיד:

תדליק את האור

זה כמו להגיד:

תכבה את החושך.

         (דיתי אחותי, פנסאית מדופלמת)

אני שונאת חתונות. פעם אהבתי. לא לאחרונה.

לאחרונה מי שמתחתן זה בד"כ תלמידות/ חניכים/ ילדי השכנים/ מחק את המיותר.

אז אתמול הלכתי לחתונה של חבר טוב-טוב שפעם התערבתי איתו שהוא יתחתן לפני, למרות שהוא צעיר בשבע שנים.

כרגיל צדקתי.

היה נחמד מאד.

פעם הייתי רוקדת בחתונות. די בהתלהבות אפילו.

הייתי מרגישה ממש את הרוממות שיש בלשמח חתן וכלה.

בשנים האחרונות אני משקיעה בחצי סיבוב של מעגל ולאחר מכן זה תמיד נראה אותו הדבר:

פורשת הצידה, משלבת ידיים וצופה, בחיוך שאף אחד לא יודע שהוא קצת נוגה, ברוקדים.

יפה לראות את זה.

ועצוב.

הייתי כועסת על עצמי לאחר מכן. למה אני עצובה בשמחת האחר?

היום אני יודעת שאני לא עצובה על שיש להם. אני עצובה שאין לי.

יצאתי די מוקדם. למזלי התירוץ "כן, אני צריכה לחזור הבייתה לבאר שבע והאוטובוס האחרון ממש עוד מעט" מתקבל.

היה לי חם.

מורעלת מכמות מיץ התפוזים שהערתי לתוכי, יצאתי לאויר הקריר והתחלתי ללכת למקום ישוב שיוליכני לתחנה המרכזית בואך ראשון לציון.

התחנה המרכזית בואך ראשון לציון קיבלה אותי בשערים נעולים.

הקפתי אותה שבע פעמים. נו, אם לא את החתן לפחות בניין אימתני יואיל לכבד אותי במחווה הזאת.

המיץ אף הוא החל לתת אותותיו והעסק נהיה קצת יותר מלחיץ.

בסוף מצאתי איזה פתח פתוח ונכנסתי פנימה במרוצת חיפושים הסטרית אחר שירותים.

במקביל גם סיפרתי את אשר על לבי לחבר טלפוני אבל הוא לא יכל להושיעני עם גלגל הצלה מתבקש.

וגם שום נוחיות לא נראתה באופק.

בסוף, דקות ספורות לפני שהגיע האוטובוס, מצאתי שירותים וטסתי פנימה באותה מהירות שבה דייטים פוטנציאלים נחשקים נסים מפני.

החיפזון הוא אכן מהשטן.

כמה שניות לאחר שסיימתי את שיחת הטלפון- הוא מצא את עצמו בקרקעית האסלה.

מטאפורה נהדרת לחיי המחורבנים, לא ככה?

אבל אני חצופה אני. העובדה שהאסלה הייתה לאחר קרצוף יסודי ("אתה מדברת רוסית? לא? אז תראה, עכשיו אני לגמור לנקות את זה השירותים והרצפה רטובה. אתה להזהר") יש בה מספיק בכדי שאחוש בת מזל.

לאחר שדגתי את המכשיר הכסוף (לא לשאול איך) הספקתי לבצע שיחת טלפון לאמא ("אני בדרך") ולחברה יקרה אחרת ("אני בדרך להתאבד"). חמש דקות של חיים לאחר המוות היו בשבילו יותר מדי והוא נפח את נשמתו ומת טוטאלית בעקבות אותה טביעה אומללה.

הייתי עייפה נורא והתנחמתי בעובדה שאוכל לישון קצת בנסיעה.

האוטובוס כמובן היה מלא עד אפס מקום.

עוד פעם: אוטובוס. לבאר שבע. שעה 11:20 PM. מלא עד אפס מקום.

לא ארחיב בתיאור הטיפוסים שנמחצתי בינהם תוך נסיונות נואשים לחלץ את שובל השמלה החגיגית שלי ממרמס רגליהם. זה מיותר, לא נחמד ובעיקר מעורר פלצות.

שיוועתי למחבל מתאבד באוטובוס.

שיתפוצץ ושכולם יצאו מזה ורק הוא ואני נמות.

מקסימום מי שהתנהג לא יפה להורים יקבל שריטה.

אבל ידעתי שזה לא הגיוני. איזה מחבל מתאבד יסע לבאר שבע בשעה הזאת של הלילה?

בסוף הגעתי בשלום בשעה אחת.

אמא כרגיל חכתה לבדוק אם הגעתי ודיתי הייתה עמוק בחלום השמונים ושבע.

קוקה קיבלה את פני בליקוק עליז.

ועדיין רציתי למות.

*

יש דברים כאלה, שמתלבשים נהדר על אחרים.

אירוסין, חתונה, ילדים, הורות, משפחה.

עלי שום דבר מאלה לא מתלבש.

אמרתי את זה לחתן מאתמול שהוא חבר פורום שלפני ישרא הייתי פעילה בו יותר, באחד מרגעי העצבות שתוכפים אותי, לאחרונה יותר ויותר.

הוא ענה: למה לא מתלבש? מתלבש מאוד! "שמעת? פנסאית התארסה!" , "את יודעת שחגית מתחתנת, נכון?", "חגית ילדה בן/בת/או משהו במזל טוב"...

זה הצחיק אותי אז.

עצוב כמה שזה רחוק היום.

עוד כשבוע המספר בצד שמאל למעלה משתנה לו ואני מתחילה את העשור הרביעי(!) לחיי. אני מתנחמת בעובדה שאני לא מחשיבה תאריכים גריגוריאנים, מה שנותן לי עוד שבועיים של גיל שלושים עד לתאריך העברי.

מה אני עושה עד אז?

אני מדליקה לי את החושך ואם מתמזל מזלי והאינסומניה שמתעללת בי תדיר מחליטה להרפות ממני- אני ישנה.

לרב אני בוכה מגעגוע ואין לי מושג למי.

תגידו ליוריק מזל טוב.

הוא היה חתן מהאגדות.